משל לאומי לאובדן הדרך של המדינה – בחינות לשכת עורכי הדין

דן בן דוד, “בחינות לשכת עורכי הדין כמשל לאומי”, באתר הארץ, 25 לאוקטובר 2018

…הבלגן מתחיל כשהבוגרים מנסים למצוא עבודה. במשק הנמצא בתחרות בינלאומית עזה, אין לחברות פרטיות ברירה אלא להבדיל ביניהם לפי עומק הידע הרלוונטי שלהם. ברוב התחומים אין מדדים ברורים לפערי הידע העצומים בין בוגרי המוסדות השונים. תחום אחד שכן בוחן את כלל הבוגרים הוא משפטים, והוא מספק משל לאומי לאובדן הדרך של המדינה. לאחר כל מבחן של לשכת עורכי הדין אנו מוצפים בים של תלונות על רמת קושי בלתי נסבלת לכאורה,על אפליה ועוד. יש משהו בטענות, אך החצים מופנים למקומות הלא־נכונים.

איך ייתכן שבמדינת ישראל יש כל כך הרבה מוסדות אקדמאים כה ירודים? הבעיה מתחילה עוד הרבה לפני האקדמיה. לישראל מערכת חינוך מהגרועות במערב, שבה כמחצית מהילדים מקבלים חינוך ברמה של עולם שלישי. למרביתם אין סיכוי להתקבל ללימודים אקדמאים ברמה מספקת, שלא לדבר על רמה גבוהה. חסרי המזל הללו מגיעים למוסדות אקדמאים, חלקם פרטיים ויקרים מאוד, המשווקים אשליות על מנת למלא את הכיתות.

פרופסור דני בן דוד מציג נתונים על שיעור העוברים את בחינת לשכת עורכי ומראה שחלק גדול מאוד מבוגרי המכללות בישראל לא מקבלים הרבה מהלימודים. בן דוד מחבר את הדברים לטענה שרמת ההוראה בישראל בבתי הספר היסודיים והתיכוניים נמוכה מאוד.

בסופו של דבר, הרמה הנמוכה של חלק גדול ממערכת ההשכלה בישראל יוצר את התוצאה שישראל היא גם (כמעט) אלופת העולם בתארים אקדמיים לנפש וגם בעלת אוכלוסייה עם מיומנויות נמוכות (אם אני זוכר נכון זה היכולת להבין את הנקרא וידע בסיסי במתמטיקה ובטכנולוגיה) בהשוואה למדינות המפותחות. הפריון הנמוך (תוצר לעובד) של הישראלים מיוחס במידה רבה למיומנויות הנמוכות אבל אפשר בהחלט להתווכח על החשיבות של זה – בהחלט יתכן שגורמים מוסדיים ותרבותיים משפיעים מאוד על פריון העבודה, בנוסף לתשתיות ירודות וביורוקרטיה מעיקה.

אין הרבה חדש בנתונים וגם המסקנה של בן דוד לא מרחיקת לכת: לחייב כל מוסד להשכלה גבוהה לפרסם את שיעורי המועסקים והשכר הממוצע של הבוגרים.

המסקנה שלי שונה (לא שאני נגד שקיפות, אני בעד, אבל אני לא רואה בזה פתרון משמעותי):

מדינת ישראל צריכה לצמצם מאד את המימון של מכללות ציבוריות חלשות. אין סיבה טובה שמשלם המיסים יממן בזבוז זמן חסר תועלת לסטודנטים חלשים שלומדים דברים חסרי ערך, שלא רק שלא כל כך מעניינים אותם (הרוב רק רוצים את התואר) אלא הם גם חסרי ערך בשוק העבודה. ואני לא מדבר כאן רק על “לימודי הדשא” המיותרים במכללות (שאולי לפחות מעניינים את הסטודנטים), אלא בעיקר על ההכשרה “המעשית” (אבל חסרת ערך במכללות ירודות) של משפטים, מנהל עסקים, כלכלה ועוד.

מה שחסר בישראל זה דווקא הכשרה טכנולוגית. בעלי יכולות לימוד אקדמיות נמוכות, שלא יעברו את מבחן לשכת עורכי הדין, וגם אם יעברו בסופו של דבר יקבלו כנראה שכר נמוך, סתם בזבזו כספי ציבור ושלוש שנים מחייהם. אם היו לומדים להיות הנדסאים/טכנאים היו חוסכים זמן ומשתכרים יותר.

השאלה הקשה היא כמובן כיצד? האם המדינה צריכה להרחיב את ההשכלה הטכנולוגית במימון ציבורי? מיקור חוץ ושוברים? או פשוט להשאיר לכוחות השוק? (אני בעד שוברים)