האמת הלא פופולארית של ברגמן

לעמדות הציבור בנושאים רבים, במיוחד הכלכליים, יש השפעה רבה על מקבלי ההחלטות במערכת הפוליטית. זה מצוין, אבל השילוב של ציבור שטומטם על ידי התקשורת ופוליטיקאים פופוליסטים הוא נורא. התקשורת לא לבד, פוליטיקאים רבים מזינים אותה בטענות מופרכות. והטענות משודרות לציבור בתוספת שבחים, אם הן מתאימות לאג’נדה הסוציאל-פופוליסטית החביבה על רוב התקשורת.

אבל גם ל-“אינטלקטואלים”, פרופסורים בעיקר בתחומי מדעי הרוח והחברה יש תפקיד. גם אותם לפעמים התקשורת מראיינת, והציבור סבור שאם מדובר בפרופסור אז הוא/היא יודעים על מה הם מדברים, אבל האמת היא שבמקרים רבים הפרופסורים בסה”כ משתפים את הציבור בהגיגים חסרי שחר שמסתדרים להם עם האידאולוגיה המרקסיסטית/סוציאליסטית.

רשת המייל “אקדמיה” מספקת דוגמאות למכביר. ובכן, בהמשך לדיון שבו דרשו חברים מהסגל הזוטר שיפור בתנאים (שמשמעותם היא שמשלם המיסים פשוט ישפוך עוד הרבה כסף על מערכת ההשכלה הגבוהה כך שהם יקבלו משרות בכירות), ולאחר שרבים מהמגיבים תמכו בדרישות (זה לא על חשבונם…), חרג, כהרגלו, יעקב ברגמן מההגמוניה ושיתף מאמר אותו כתב עשור קודם. המאמר זכה למספר תגובות, כולל של פרופסור עמי וולנסקי (פרופסור אמריטוס לחינוך באוניברסיטת תל אביב), וברגמן ענה היטיב ל-וולנסקי.

אני מצטט את חילופי הדברים מרשת המייל בהמשך כפי שהם, קצת ארוך, אבל כדאי לקרוא. ראשית המאמר של ברגמן –

יעקב ברגמן, “ייצור עודף של מוחות מבריח את הטובים שבהם”, באתר דהמרקר, 25 למרץ 2008

‏”בריחת המוחות‏” מעסיקה את הציבור לאחרונה‏, והתרופה המוצעת תכופות הינה הגדלת ההוצאה הציבורית להשכלה הגבוהה שתאפשר קליטת המוחות הבורחים במוסדות האקדמיים‏. אבל הבנת שורש הבעיה תוכיח שהתרופה המוצעת תחמיר את התופעה במקום לרפא אותה‏.

‏”ישראל מוציאה יותר מדי על מדע‏,” כך אבחן הסוציולוג והיסטוריון המדע הנודע‏, דרק דה-סולה פרייס‏, עוד ב-1967, כאשר הראה שישראל הכשירה אז מדענים חדשים בקצב עצום ביחס לתוצר שלה‏; פי כמה יותר משאר מדינות העולם‏, פי חמישים‏(!) מבלגיה באותו זמן‏, למשל‏.

בראיון ל”פוליטיקה‏” (נוב‏’ 1989‏) אישר יו”ר ות”ת לשעבר ונשיא מכון ויצמן דאז חיים הררי את אבחנתו של דה-סולה פרייס‏: “אילו היה פיקוח בשעתו‏, האוניברסיטאות לא היו יכולות לצמוח בצורה פרועה כל כך‏. [ ] בשנות ה-60‏ נקלטו בבת-אחת הרבה אנשים‏, חלקם טובים מאד וחלקם בכלל לא טובים‏, סתמו את המשרות‏, והמשבר היום הוא תוצאה של השנים האלה‏. [ ] הרחיבו את הסגל‏, שהיום זו בכיה לדורות‏.”

עד כמה פרועה הייתה צמיחת האוניברסיטאות בישראל‏, כדברי חיים הררי‏, ניתן להיווכח מהשוואה למדינת קליפורניה‏. מדינה זו‏, עם אוכלוסיה של כ-‏40 מליון נפש ותוצר של ‏1,700 מיליארד דולר לשנה‏, מעסיקה ב-‏13 אוניברסיטאות המחקר שלה קרוב ל-‏12,000 אנשי סגל אקדמי בכיר‏. לעומתה ישראל‏, עם אוכלוסיה של ‏7 מיליון נפש ותוצר של ‏170 מיליארד דולר‏, מעסיקה ב-‏7 אוניברסיטאות המחקר שלה כ-‏4,400 אנשי סגל אקדמי בכיר‏. כלומר‏, ישראל מעסיקה פי שניים אנשי סגל אקדמי בכיר ביחס לאוכלוסייתה משעושה קליפורניה‏, וכמעט פי ארבעה ממנה ביחס לתוצר‏. ריכוז המאמץ במספר קטן יחסית של אוניברסיטאות ואנשי סגל אקדמי מסביר מדוע שֵׁשׁ מ-‏13 אוניברסיטאות קליפורניה מדורגות בין 20 הראשונות בעולם‏, ואף לא אוניברסיטה אחת משבע הישראליות מדורגת בין ה-‏50 הראשונות‏.

צבת בצבת עשויה‏. דוקטורים ותיקים מייצרים דוקטורים חדשים‏. ייצור עודף של דוקטורים בעבר וקליטתו באוניברסיטאות שצמחו בצורה פרועה כדברי הררי‏, גרם בעבר וגורם בהווה בהכרח לייצור עודף פי כמה של דוקטורים חדשים‏. ומערכת תמריצים שגויה מעיקרה של הוועדה לתכנון ולתקצוב‏ (ות”ת‏) בהשכלה הגבוהה החמירה את הייצור העודף של דוקטורים לכדי שיטפון‏.

וכך הסביר רקטור האוניברסיטה העברית רבינוביץ‏’ בראיון ל”כל העיר‏” (12.1.2007‏) את דבר הסמכתם של תשעים דוקטורים חדשים במדעי הרוח‏, כשהאוניברסיטה יכולה לקלוט ארבעה בלבד לסגל האקדמי שלה‏: מכיוון שתקצוב כל אוניברסיטה תלוי במספר הדוקטורים שהיא מסמיכה‏, “התחיל מירוץ מטורף בין המוסדות לרשום דוקטורנטים‏. הנמיכו את הרף לקבלה לדוקטורט‏. ברמה הארצית מסמיכים בערך אלף דוקטורים בשנה‏. מדינת ישראל לא צריכה אלף דוקטורים ולא יכולה לקלוט אלף דוקטורים‏. האוניברסיטאות לא יכולות ולא צריכות לספק תעסוקה לכולם‏.”

דו”ח שפרסמה ה-ות”ת בינואר‏ 2007‏ מדייק יותר במספרים‏. על פי הדו”ח‏ “מקומן של אוניברסיטאות המחקר במערכת ההשכלה הגבוהה המתרחבת בישראל‏”, היו צפויים‏ 4,379‏ הדוקטורים הוותיקים באוניברסיטאות ישראל להסמיך‏ 1,259‏ דוקטורים חדשים בשנת ‏2007. עליהם עמדו להיווסף באותה שנה עוד כ-‏02‏2 דוקטורים ישראלים חדשים שהוסמכו באוניברסיטאות חו”ל‏. אבל‏, לפי אותו דו”ח‏, היה הביקוש של מערכת ההשכלה הגבוהה באותה שנה רק ל‏-400‏ דוקטורים חדשים מתוך היצע של כמעט ‏1500; הביקוש רק שליש מן ההיצע‏. האם ייקלט העודף העצום בדוקטורים חדשים בענפי המשק השונים‏? מן הדו”ח משתמע שלא‏.

יתר על כן‏, דו”ח ות”ת האמור קובע‏: “המספר ההולך וגדל של סטודנטים לתואר שלישי בישראל בעשור האחרון מעלה שאלות בדבר טיבם ורמתם של הסטודנטים המתקבלים ללימודי התואר השלישי ובדבר איכות ההכשרה שהם מקבלים במהלך לימודים אלה‏.” כלומר‏, לא זו בלבד שעודף הייצור בדוקטורים הוא גדול‏, אלא שאותו חלק בסגל האקדמי‏, שהרחבתו משכבר הייתה‏ “בכיה לדורות‏” כנבואת חיים הררי שנתגשמה‏, מייצר דוקטורים מאיכות נמוכה‏.

כשמספר גדול מדי של אנשי סגל אקדמי מצטופף על כמות נתונה של תוצר‏, אי אפשר למלא מחסורו באמצעי מחקר ובמשכורות ראויות‏. לכן‏, יברחו המוחות הטובים למקומות בהם צפיפות הסגל האקדמי לתוצר קטנה יותר‏, כלומר למקומות בהם אמצעי המחקר והמשכורות גדולים יותר‏. מספר גדול מדי של סגל אקדמי המייצר עודף עצום של דוקטורים מחריף את הבעיה‏. ומכאן‏, שקליטת העודף במוסדות להשכלה הגבוהה תחריף את הבעיה עוד יותר‏, כשהעודף יְיַצר עוד עודף‏. הפתרון לבריחת המוחות הוא‏, אפוא‏, ריכוז המאמץ במספר קטן יותר של אנשי סגל אקדמי מעולים באוניברסיטאות‏, ובצמצום ייצור הדוקטורים למעולים בלבד במספרים שלהם זקוקים המשק ומערכת ההשכלה הגבוהה הישראלים במצב יציב‏. לא יותר‏.

 

תגובתו של וולנסקי:

ליעקב ברגמן שלום

יתכן שאילו הכיר את התזה שלך הכהן הגדול יהושע בן גמלא בדבר אופטימיזציה של השכלה היה נרתע מלתקן את תקנתו בשנת 68 לספירה בדבר חובתו של כל אב ללמד את ילדו קרוא וכתוב החל מגיל שש או שבע.
הייתי ממליץ לך כחוקר בתחומך לשקוע פעם בלימוד שיעורם של בעלי התארים האקדמיים, כולל תארים מתקדמים, מקרב היהודים בארצות הברית כמו גם בארצות אחרות בעולם.
להזכירך, תזות אחדות שהופרחו לאוויר בראשית שנות האלפיים, השפיעו על מעצבי החלטות אחדים, ותרמו “לעשור האבוד” במערכת ההשכלה הגבוהה. כתיבה מהסוג שצרפת עלולה לקרב אלינו את “העשור האבוד 2”.
בברכת מועדים לשמחה
עמי וולנסקי

ותגובתו של ברגמן:

שלום, עמי וולנסקי, –

הבאת ״ראיה״ לא-טובה מן התקופה העתיקה. אומנם, לימוד קרוא וכתוב בתקופה העתיקה בקרב היהודים היה ציבורי, אבל לא היה לו כל המשך בחינוך גבוה במדעי הטבע, החברה, והמתמטיקה של אותה תקופה. לעומת זאת, החינוך הקדם-אקדמי ביוון העתיקה היה לרוב פרטי, אבל החינוך הגבוה באקדמיות היווניות העתיקות היה שם דבר עד לעת החדשה. וכבר בעת העתיקה הכירו חכמי ישראל בעליונות ההשכלה הגבוהה הכללית היוונית, כמובא במסכת פסחים דף צ״ד עמוד ב׳: ״חכמי ישראל אומרים: ביום חמה מהלכת למטה מן הרקיע, ובלילה למעלה מן הרקיע. וחכמי אומות העולם אומרים: ביום חמה מהלכת למטה מן הרקיע, ובלילה למטה מן הקרקע. [כלומר, כאשר חכמי ישראל עדיין חשבו שהארץ שטוחה והרקיע כ-כיפה מעליה, חכמי אומות העולם כבר התקדמו להבין שהארץ כדורית, והשמש סובבת אותה. -י״ב] אמר רבי: ונראין דבריהן מדברינו.״

אשר לשיעור בעלי תארים אקדמיים, אצטט עובדות:
מחקר: ‘אינפלציית התארים’ בישראל לא מקדמת את החברה. שיעור הישראלים בגיל העבודה ובעלי השכלה אקדמית הוא מהגבוהים במדינות ה-OECD, אך מספרם הגדול של בעלי התארים אינו מעלה את רמת החיים של כלל הישראלים – כך קובע מחקר חדש של מוסד שורש שהתפרסם היום [18.10.2017 – י״ב]. את המחקר ערך פרופ’ דן בן-דוד, כלכלן מהחוג למדיניות ציבורית באוניברסיטת תל-אביב וחוקר במוסד שורש למחקר כלכלי וחברתי. “הבעיה העיקרית שאנחנו מבינים מהמחקר הזה ואלו שקדמו לו, זה שיש התרחקות בישראל מהשאיפה לאיכות לכיוון הכמות”, אמר בן-דוד ל’דבר ראשון’, “העיקר כמה שיותר תארים, לא חשוב אם לומדים משהו, אבל העיקר שתהיה פיסת נייר”.

ואומנם, מסמך ה-OECD בשם Education at a Glance 2018 מראה (טבלה A1.2) שחלקם של בני 25 עד 34 בעלי תואר שלישוני באוכלוסיה הינו 48% בישראל, 41% בפינלנד, ו- 31% בגרמניה. אבל לא נראה שהחברה הגרמנית מפגרת הרבה אחרי הישראלית. אני גם ממליץ לך, עמי וולנסקי, ולאחרים לקרוא את ״למה חינוך לא מוביל בהכרח לשגשוג.״

אשר לשיעור בעלי תארים בקרב יהודי ארה״ב, ברור שאין להשוות את התפלגות העיסוקים של אחינו בגולה האמריקאית לזו של יהודי ישראל. למשל, האם יש משמעות להשוואת אחוז משרתי הקבע היהודים בצבא ארה״ב לשיעור המקביל ב-צה״ל, או שיעור החקלאים בשתי האוכלוסיות? נניח ששיעור בעלי ההשכלה הגבוהה בקרב יהודי ארה״ב הוא 85 אחוז, האם ישראל צריכה שיעור דומה באוכלוסיה שלה, כאשר השיעור הממוצע בכלכלות ה-G20 המתקדמות הוא 35% בלבד? ראה שוב טבלה A1.2 הנזכרת לעיל.

על עניין ״העשור האבוד במערכת ההשכלה הגבוהה,״ שלא היה ולא נברא, ואפילו משל לא היה, אכתוב בעתיד.