במדינת ישראל שוק מתפקד לדירות בשכירות. אפשר תמיד להתלונן שהמחירים גבוהים מידי, שחלק מהמשכירים קמצנים/ מנוולים/ לא נחמדים וכדומה, אבל השוק מתפקד, כלומר: אפשר למצוא דירה במגוון גדלים, איכויות ומיקומים. אמנם יש הקלה צנועה במיסוי למשכירי דירות, אבל היא באמת צנועה אם עושים את החשבון נכון. בגדול המשכירים דירה בשוק השכירות הישראלי, כמעט כולם משקיעים פרטיים קטנים, מסתפקים בתשואה נמוכה, וללא סבסוד מהמדינה מספקים דיור לציבור השוכרים, ציבור שכולל במקרים רבים את החלשים בחברה הישראלית.
ממשלת ישראל, שיש לה עניין ברווחת הציבור, מקבלת מאותם משקיעים קטנים שירות חשוב ללא עלות: המדינה לא מסבסדת דיור פרטי להשכרה, ולמעשה אפילו גובה מיסים די כבדים מבעלי הדירות: מס קנייה ומס שבח.
אבל כל זה לא חשוב. במשרד האוצר, שנכנע לתכתיבי שר האוצר משה כחלון, פתחו ב”מלחמה במשקיעים”, מלחמה שאמורה, כך על פי התאוריה השגויה שמנחה אותם, לתרום להורדת יוקר הדיור. המלחמה שגויה משום שהיא יכולה לכל היותר לתרום להורדה זמנית של המחירים על ידי צמצום ביקושים, אבל הצמצום בביקושים הולך עם צמצום כמויות, והמשמעות היא: מלאי דירות נמוך יותר בעתיד, ובהתאם: מחירי דיור גבוהים יותר, שלא לדבר על הפגיעה המידית בשוכרי הדירות.
שיא האבסורד הוא בכך שבמקביל למלחמה במשקיעים הקטנים, משרד האוצר מעודד, בעלות כספית גבוהה, דרך הפרויקט היקר והכושל “דירה להשכיר,” בניה תאגידית להשכרה.
על חוסר היעילות (הצפוי) של “דירה להשכיר” מוזמנים לקרוא בכתבה הבאה:
מירב מורן, “3,300 שקל בחודש, לדירת 4 חדרים חדשה, לעשר שנים – זה רק נשמע טוב”, באתר דהמרקר, 30 ליולי 2018
בתוכנית “דירה להשכיר”, מתגלה כמובן חוסר העקביות של משרד האוצר: אם אתם חושבים שהרחקת משקיעים תורמת לשוק הדיור, אז מדוע אתם פועלים לעידוד משקיעים? בסופו של דבר האבסורד הוא שמחליפים בשוק ההשכרה משקיעים פרטיים בעלות אפסית לקופה הציבורית במשקיעים עסקיים בעלות גבוהה לקופה הציבורית.
מה לכאורה היתרון: חוזי שכירות ארוכים. אבל גם בשוק הפרטי הרגיל אפשר לקבל חוזה ארוך – זה רק עולה קצת יותר. בסופו של דבר, ב”דירה להשכיר” המדינה משלמת את ההטבה ולמעשה הרבה יותר ממנה.
גם בנושא זה יש (שוב) להזכיר: אין ארוחות חינם.