בלומברג, מלחמת הסחר מחריפה: סין תטיל מכס על מכוניות, וויסקי ומטוסים מארה”ב
המחשבה שהגרעון במאזן המסחרי (יותר יבוא מיצוא) של ארה”ב מול סין הוא בעיה ולא סימפטום לבעיה, היא מחשבה נאיבית. ראו למשל את המאמר של דפנה מאור בדהמרקר, שכותבת:
גירעון סחר פוגע בתוצר האמריקאי וההכנסה הממוצעת, מעיב על התעסוקה המקומית, ומעמיד את הממשל במקום שבו קופתו מידלדלת והכנסותיו נגרעות. עבור סין, עודף הסחר הזה משמעו ההפך – קופת מזומנים תופחת, השפעה כלכלית גוברת ויותר תעסוקה מקומית.
אז, על פי מאור, הבעיה היא שהסינים עובדים ומייצרים מוצרים והאמריקאים נהנים מהם? למה זה בעיה ואיך זה טוב לסינים? הם עובדים ומקבלים פיסת נייר (“קופת מזומנים תופחת”) והאמריקאים יכולים לחיות ברמת חיים גבוהה. נשמע לי מצוין לאמריקאים ורע לסינים.
אז ככה: ראשית, כל ההסתכלות על מאזן הסחר בין שתי מדינות הוא חסר חשיבות. לישראל למשל יש עודף במאזן המסחרי, אבל יש גרעון מול מדינות מסוימות. מה שחשוב הוא סה”כ היבוא מול הייצוא.
שנית, הבעיה של עודף היבוא הוא החוב שנוצר. העולם (בעיקר הסינים) צוברים נכסים אמריקאים (דולרים, אגרות חוב, ונכסים אחרים) ובעזרת הנכסים הללו בעתיד התמונה תתהפך. האמריקאים יאלצו לעבוד ולייצר מוצרים בשביל הרווחה של העולם שהיום מממן את רמת החיים שלהם. רצוי לכן להבחין בין גירעון שנובע מרמת חיים גבוהה מידי יחסית להכנסה, ואז החוב מממן צריכה, לבין גרעון שנובע מהשקעות. במקרה הראשון נהנים בהווה ומשלמים בעתיד, ובמקרה השני משקיעים בהווה ונהנים מתשואה בעתיד, תשואה שגם משרתת את החוב.
כלומר, הגרעון הוא בכלל תוצאה של שימושים (לצריכה פרטית וציבורית ולהשקעה) שעולים על המקורות העומדים לרשות המשק – התוצר. כאשר המגזר הציבורי האמריקאי בגרעון ענק והאזרחים האמריקאים חיים ברמת חיים גבוהה וחוסכים מעט, העולם מממן את ההפרש. אם זה ההסבר לגרעון, אז ניסיון לפתור את הבעיה על ידי מכסים שנועדו לצמצם יבוא לא צפוי להצליח אלא אם הוא יגדיל מאוד את התעסוקה האמריקאית, מה שלא סביר במיוחד.
חשבו על משק בית שיש לו הכנסות ממכירה של מוצרים או שירותים לעולם (העולם זה כל מה שמחוץ למשק הבית ושירותים זה פשוט עבודה בשכר), וגם מייצר מוצרים לצריכה עצמית (למשל מבשל בבית ואולי מגדל מזון בגינה). אם משק הבית הזה צורך ומשקיע בכל חודש יותר מההכנסות, אז הוא בגרעון מול העולם – כלומר צובר חוב. יתכן שהחוב הוא לצורך השקעה (למשל מגדילים את הבית או קונים מכונית) ומשק הבית לא סבור שיש בעיה, ואז בטח שלא כדאי לנסות לצמצם הוצאות – היבוא. לעומת זאת, יתכן שהגרעון נובע מצריכה גבוהה מההכנסות, וכתוצאה מנהלי משק הבית מודאגים וחושבים מה לעשות. נראה לי שכל אדם סביר יגיע למסקנה שכדאי לרדת ברמת החיים (לצמצם הוצאות לצריכה פרטית וציבורית) או להגדיל את ההכנסה (להגדיל את התוצר).
האם החלטה לצמצם רכישות של מוצרים מהעולם ובמקום זאת לייצר אותם לבד תסייע? זו הרי הכוונה של מכסי מגן שאותם טראמפ מטיל על סין. ובכן, אם יש לחברי משק הבית שלנו שפע של פנאי והם פשוט ייצרו יותר, אז הגרעון באמת יצומצם. אבל אם הם ייצרו יותר לצריכה עצמית על חשבון זמן עבודה בשכר (כלומר על חשבון ייצור ליצוא) אז המשק רק מפסיד. במקום לייצר ולסחור על פי היתרון היחסי, המשק זז לכיוון של משק סגור.
ועדיין לא הגענו לשלב של מלחמת הסחר. ברגע שהעולם, בתגובה לצמצום רכישות של משק הבית (הטלת המכס על מוצרי יבוא), נוקם במס על היצוא של משק הבית, אז מצבו בוודאות הורע.
כפי שטענתי כבר ביום שטראמפ נבחר: האמריקאים בחרו אדם שנראה לי כמו מוקיון לנשיא, ואם הנשיא הזה יעשה את מה שהוא הבטיח – יגביל יבוא מתחרה לארה”ב אז הוא יזיק מאוד לכלכלה האמריקאית. לצערי טראמפ עבר מדיבורים למעשים.
אז אם לא הצלחתי להסביר את הבעייתיות ב”מלחמת הסחר” של טראמפ, וגם קרוגמן לא שכנע אותכם, אז קבלו את האחד והיחיד, רועי עידדדדדןןןןןןןן. (ויש גם עקיצה חביבה לקרנית פלוג, כחלון והכלכלה הישראלית)
מבוא לכלכלה עם רועי עידן בתוכנית של גיא זוהר : מלחמת הסחר בין טראמפ וסין