בדצמבר 2017 נמדד אחוז אבטלה של 4% בלבד, שיעור מאוד נמוך ומשקף המשך מגמה של ירידה באבטלה. מדובר בנתון חיובי על הכלכלה הישראלית, ובהחלט סביר שקברניטי המשק, בעיקר שר האוצר וראש הממשלה, יתגאו בהישג (גם אם לא ברור כיצד, אם בכלל, הם תרמו לו). ראו כתבה של אילן שחר, “הלמ”ס: שיעור האבטלה בדצמבר ירד ל-4%, הרמה הנמוכה ביותר מאז שנות ה-80”, באתר כלכליסט, 31 לינואר 2018
מספר הערות:
ראשית, צמצום באבטלה נובע מכך שמובטלים מוצאים עבודה בהיקף שעולה על עובדים שהפכו למובטלים, אבל התמונה המלאה כוללת גם מובטלים שהתייאשו והפסיקו לחפש עבודה. אז צמצום באבטלה יכול להיות באמת אינדיקטור חיובי (וזה המצב לרוב), אבל גם שלילי.
העובדה שיש מחפשי עבודה שהתייאשו קשורה לעובדה שהשכר במשק הישראלי לעובדים רבים הוא מאוד נמוך. אז כדאי לזכור, כשפונים למדיניות הממשלה, שהבעיה במשק הישראלי אינה אבטלה אלא שכר נמוך של למעשה רוב העובדים.
אבל מה הממשלה עושה? כמובן שמנסה בחוסר יעילות ותוך בזבוז כספי ציבור לטפל במניעת אובדן מקומות עבודה במקום לטפל בשכר הנמוך – או בגורם לו: הפריון הנמוך.
כך למשל שר האוצר משה כחלון משוויץ באבטלה הנמוכה (אבל כמובן שלא לוקח אחריות על השכר הנמוך), ואומר משפט שמשקף מצוין את הבעיה:
“כל מובטל הוא עולם ומלואו. במשך שנתיים וחצי אנחנו נלחמים יום יום על כל משרה ומשרה. בונים מפעלים, מזרימים כספים לתעשייה, מתמרצים עסקים, מעודדים אנשים לצאת לעבוד ולא מוותרים על אף מקום עבודה במשק”
נניח בצד לקשקשת חסרת כל הפשר על כך שהוא/הם בונים כאן מפעלים. ממשלת ישראל, ושר האוצר בפרט, לא בונים מפעלים, וטוב שכך כמובן.
הבעיה היא עם מדיניות של “לא לוותר על אף מקום עבודה” (שהיא בפועל גם כמובן קשקוש מוחלט, שהרי כל שנה נהרסים בישראל בתהליך בריא של צמיחה כלכלית עשרות אלפי מקומות עבודה). מקומות עבודה שהשר כחלון מציל על ידי “הזרמת כספים” (כספים של משלם המיסים!!) הם מקומות עבודה שאין להם בסיס כלכלי – מקומות עבודה עם פריון עבודה (תפוקה לשעת עבודה) נמוך. הצלת מקומות עבודה שאין להם הצדקה כלכלית על ידי סובסידיה ממשלתית פוגעת ברווחה של הציבור ופוגעת בפריון במשק ובשכר העבודה.
גם הצלת מקומות עבודה על ידי חסמי יבוא (דבר שכחלון מקפיד לשמר), פוגעת ברווחת הצרכנים ובפריון העבודה: חשיפת המשק ליבוא מתחרה תומכת ביצוא, וכתוצאה מגדילה את פריון העבודה במשק ואת שכר העובדים.
אז מה כן צריך לעשות: בראש ובראשונה להסיר חסמי רגולציה ולשפר את הביורוקרטיה. המפתח לצמיחה כלכלית וליצירת משרות הוא יזמות והשקעה. ככל שהרגולציה מכבידה יותר יהיו פחות יזמים. ככל שהממשלה לא מצליחה לחסום חוקים פופוליסטיים שמטילים עוד ועוד חובות על המעסיקים יהיו פחות יזמים ומעסיקים, והעובדים יפגעו (למרות הכוונות הטובות של חלק מהמחוקקים החברתיים). ואחרון, לצמצם את כוחה של ההסתדרות ואת הכוח המופרז של העובדים במשק, והעדר היכולת של המעסיק להתגונן בפני שביתות. חוסר היעילות של התשתיות בישראל, כמו נמלי הים לדוגמה, זה קצה הקרחון. היכולת של עובדים מאורגנים לסחוט את המעסיקים מקטין מאוד את הרצון להקים בישראל עסק.
לסיכום: הממשלה בישראל, פועלת לפגיעה ברווחת הציבור ולפגיעה בפריון העבודה, ולא עושה כמעט כלום בכיוון הנכון. הפופוליזם חוגג.