בהמשך לפוסט הקודם שנגע בשאלת שווי השימוש ברכב לחישובי מס, עלתה השאלה:
מדוע הוצאות נסיעה לעבודה אינן מוכרות לצרכי מס?
מוזמנים לדיון פה באתר או בדפי הפייסבוק, כמה מחשבות שלי בנושא:
האם זה לא ברור מאליו שללא נסיעה לעבודה העובד אינו יכול לעבוד? הרי מדובר בנסיעה ליצירת הכנסה ולא להנאה, נכון?
אז האמת שלא בדיוק: הכלל הוא שמכירים בהוצאה הכרחית ליצירת הכנסה, ולא במרכיב ההוצאה, אם יש כזה, שנועד גם להנאת הנישום (העובד השכיר או בעל החברה).
ניקח לדוגמא אדם הטס לחו”ל לצורך עבודתו ושבוחר לטוס המחלקה ראשונה, ההוצאה מוכרת רק עד מחיר כרטיס במחלקת עסקים ובנוסף, יש תקרה על גובה ההוצאה המוכרת בחו”ל על לינה ועל הוצאות אשל.
וחזרה לנסיעה לעבודה: הצד השני של המטבע הוא שאותן נסיעות מהבית לעבודה וחזרה, הן נסיעות מהעבודה הביתה וחזרה, והבחירה היכן לגור היא בחירה של העובד. יגור רחוק יעלה לו יותר כסף להגיע הביתה. ניתן היה לבצע את העבודה גם ללא נסיעה על ידי בחירה במגורים קרובים למקום העבודה. (במקרים חריגים באמת המחוקק מכיר בנסיעה לעבודה כהוצאה מוכרת, ומאפשר למעסיק לספק שירותי הסעה ללא זקיפת ההטבה לעובד).
בנוסף, לא ברור היכן אפשר להעביר את הגבול: הרי ללא מזון גם אי אפשר לעבוד, וללא ביגוד, וללא דירה שמאפשרת לנוח בסוף יום העבודה, ואולי גם בילוי מפעם לפעם קריטי? ומה לגבי מעונות יום לילדים? ברור שאם אין לעובד סידור לילדים הוא לא יכול לעבוד. אבל כל הדוגמאות הללו, בדומה לנסיעה לעבודה, הן במידה רבה החלטות של העובד ונועדו להנאה ולא ליצירת הכנסה. כן, אין סיבה להכיר בהוצאות שמרטפות. ההחלטה להביא ילדים היא החלטה של האדם, ואין הכרח לגדל ילדים בשביל לעבוד.
ובסוף, כדאי לזכור שני עקרונות מנחים בתכנון מערכת מס:
1. אין ארוחות חינם (שמישהו כבר יסביר את זה לכחלון)
2. מוטב מערכת פשוטה, עם בסיס מס רחב ושיעור מס נמוך, ללא פטורים וסיבוכים מסורבלים.
משמעות העקרון “אין ארוחות חינם” היא שאם יכירו בהוצאות נסיעה אז לא באמת תהיה הקלה של נטל המס על האזרח הממוצע. מי שגר קרוב למקום העבודה, או משתמש בתחבורה ציבורית/אופניים, או עובד לפעמים מהבית, יסבסד את מי שגר רחוק ונוסע ברכב פרטי.