הכסף שלנו שזורם לאוניברסיטה העברית – סמל להשחתה של שלטון הוועדים

התוספת של 700 מליון השקלים מתקציב המדינה לאוניברסיטה העברית, על פני  עשר שנים, זה כסף קטן בהשוואה לתקציב השנתי של מערכת ההשכלה הגבוהה, ובפרט החלק שמגיע לאוניברסיטה העברית: קרוב למיליארד וחצי שקלים לשנה. אבל התוספת שנועדה להציל את האוניברסיטה מפשיטת רגל, מזכירה לנו את הבעיה של הפנסיה התקציבית.

ליאור דטל, “700 מיליון שקל לאוניברסיטה העברית: המבצע להצלת הפנסיה התקציבית של המרצים”, באתר דהמרקר, 28 לפברואר 2018

מסיבות היסטוריות, הקשורות במימון החזרה של האוניברסיטה העברית לקמפוס הר הצופים, נעשה מעבר לפנסיה תקציבית. כאשר היה ברור שמדובר במסלול שאינו בר קיימא, שבהכרח יוביל לפשיטת רגל של האוניברסיטה או למימון כבד של משלם המיסים, הוחלט על מעבר לפנסיה צוברת, מעבר שבוצע בשנת 2000.

ראשית, צריך להבין, שמערכות של פנסיה תקציבית הן העברת כסף מצעירים בעלי הכנסה נמוכה בממוצע למבוגרים בעלי הכנסה גבוהה. אי אפשר להצדיק את הפנסיה התקציבית בשיקולים חברתיים ללא דמגוגיה קיצונית. שנית, כדאי לתהות על אופן המעבר. מי שנקלט כמרצה מתחיל, ללא קביעות, בשנת 1999 נשאר במסלול הפנסיה התקציבית (כולל כל מיני הטבות נוספות בעלות כלכלית מטורפת, כולל האפשרות לפרוש בגיל צעיר יחסית וליהנות מפנסיה מלאה) אם קיבל קביעות ולא פרש בשלב מאוחר יותר. לעומתו, מי שנכנס בשנת 2000 התחיל והמשיך במסלול הפנסיה הצוברת.

נשאלת השאלה מדוע לא העבירו את כולם בשנת 2000 לפנסיה צוברת, תוך שמירה על הזכויות שנצברו בתקציבית עד לנקודת השינוי. כלומר, היה סביר יותר (והרבה יותר צודק משיקולי רווחה) שמי שצבר, למשל 10 שנים עד שנת 2000, יקבל פנסיה תקציבית שמבוססת על 10 שנות עבודה, אבל משנת 2000 יצבור פנסיה לעצמו.

כך למשל הרפורמות שנעשות היום במערכת הפנסיה של האוניברסיטאות באנגליה מעבירה את כולם משנת 2018 לפנסיה צוברת. מה שצברנו עד היום נשמר, אבל מהיום והלאה, לא עוד סובסידיה שאינה בת קיימא מהצעירים למבוגרים. (יש כאן כמה סוציאליסטים צעירים טמבלים שמפגינים נגד השינוי – אני שולח להם את תודתי…).

אז מדוע בישראל לא שינו את השיטה לכולם, בלי לפגוע בזכויות שנצברו? מדוע חוקר שאפילו אין לו קביעות צריך לקבל הבטחה לפנסיה תקציבית מלאה בעוד שלושים שנה? התשובה היא שלטון הוועדים. הוועדים בישראל, גם אם הם פרופסורים שיודעים לדבר יפה, תמיד יודעים לדאוג לחזקים בתוך הארגון על חשבון כלל הציבור ואפילו על חשבון הצעירים בארגון.

כתבתי על הדברים כבר בשנת 2007 כשהסגל הבכיר שבת: כאן