מכס או מכסה? עדיף כמובן לחשוף את השוק המקומי ליבוא חופשי. אם רוצים את רווחת הציבור, זה הדבר הנכון. לא להגביל כלל את היבוא מחו”ל. הטענה שיבוא מגדיל אבטלה אינה נכונה. עסקתי בזה בהרחבה (קישור בהמשך). אבל, אם הממשלה, מסיבות שונות ומשונות (בעיקר הגנה על קבוצות אינטרס על חשבון הציבור), רוצה לצמצם יבוא במטרה לשמור על מחיר גבוה ליצרנים המקומיים, היא יכולה לאשר יבוא מוגבל על ידי מכסות או להטיל מכס.
מכס בשיעור מסוים עדיף על מכסה, וזה היה הכיוון של משרדי האוצר והכלכלה בעבר. אבל לאחרונה, הנטייה היא דווקא ללכת על מכסות, נטייה שהתגברה מאוד עם שר האוצר הפופוליסט משה כחלון. בשיטת המכס, כל מי שרוצה יכול (אחרי מעבר של כמה מדורי גיהינום ביורוקרטי) לייבא ולהתחרות על הצרכן המקומי. משרד הכלכלה/אוצר לא צריך להתערב בשוק מעבר לקביעת המכס, ויכול לשלוט על מידת ההגנה ממנה נהנה היצרן המקומי על ידי שיעור המכס.
בשיטת המכסות המשרד צריך לנהל את השוק: להחליט מי יזכה במכסה ומה הקריטריון לזכייה. תחרות במכרז על המחיר הסופי לצרכן נשמעת לרבים כפתרון מצוין, אבל היא ממש לא. המשמעות היא כמות מוגבלת בשוק במחיר נמוך – ואז חלק מהצרכנים זוכים וחלק לא. רק חסר הגרלה בסגנון “מחיר למשתכן.”
אבל לא רק שמשרד האוצר/כלכלה מעדיף לנהל את השוק במקום לפעול להגדלת תחרות, במכרזים על המחיר לצרכן יש בעיה: איכות. בדיוק כמו במחיר למשתכן, הזוכה במכרז (הקבלן או היבואן) יעשה את המינימום לצאת ידי חובה, והמדינה לא יכולה באמת לפקח, וגם הצרכן לא יכול – הסובסידיה הופכת אותו לצרכן שבוי.
אז התאוריה הכלכלית פשוטה: המכסות ליבוא גבינה קשה במחיר זול לצרכן תאפשר לצרכנים לרכוש גבינה קשה זולה, שלא תמיד תהיה בנמצא, באיכות נמוכה. הגבינות האיכותיות ימשיכו להיות יקרות.
החלטתי להעמיד את התאוריה במבחן אמפירי (מבחן שלא יעבור תהליך של שיפוט מדעי…). רכשתי גבינה כזו. שילמתי בערך 4 שקלים למאה גרם, והאיכות הייתה גרועה במיוחד. כמובן שאם אין תחרות על המחיר לצרכן, אז היבואן עם המכסה פשוט נהנה מרווחיות מופרזת על חשבון הציבור.
כאן תגובה שלי לשלי יחימוביץ’ בנושא:
עומר מואב, “הי שלי, זה עומר (תגובה לפוסט של יחימוביץ 27.9.16)”, בלוג – בעיקר כלכלה
וכאן נייר מדיניות שמסביר את הדברים:
אסף צימרינג ועומר מואב, “האם חוק עידוד השקעות הון תורם לכלכלה ומשיג את מטרותיו המוצהרות?”, נייר מדיניות 2016.01, ינואר 2016