חלק מהביקורת הציבורית כנגד צירוף החרדים לקואליציה, מבוססת על הטענה שלא רצוי ולא ראוי לצרף מפלגות לא ציוניות לממשלה. למעשה, ראש הממשלה בכבודו ובעצמו ביקש לא מזמן מנדט ממפלגתו לנהל משא ומתן “עם כל מפלגה ציונית”. על כך עונים מנהיגי המפלגות החרדיות שדווקא הן המפלגות הציוניות האמיתיות, שכן בנוסף לשמירה קפדנית על אורך חיים יהודי, הקהילה החרדית מקפידה על מצוות פרו ורבו, ובכך תורמת לשמירה על רוב יהודי במדינת היהודים. מובן שזרמים אחרים ביהדות, יטענו שדווקא אורך החיים החרדי אינו נאמן לערכי היהדות, אך האם ניתן לערער על תרומת הקהילה החרדית למצב הדמוגראפי – לשמירה על רוב יהודי בישראל?
ללא יוצא מן הכלל, הארצות המפותחות מאופיינות בשיעורי ילודה נמוכים, מאחד וחצי ועד שניים וחצי ילדים בממוצע למשפחה. לעומת זאת, ברבות מהארצות העניות שיעורי הילודה גבוהים בהרבה ואף מגיעים לרמות של שבעה ילדים לאישה (בממוצע) בארצות כמו תימן, אוגנדה וסומליה. האם ריבוי ילדים אכן יוצר מחסום להתפתחות כלכלית?
נתונים היסטוריים מהמאה ה-19 על תהליך ההתפתחות של מערב אירופה וצפון אמריקה ושל המדינות המפותחות באסיה במאה ה-20 מראים שהשינוי הדמוגרפי – צמצום הילודה והגידול במשאבים המושקעים בכל ילד – היה מרכיב חיוני בתהליך ההתפתחות. בעשורים האחרונים, ברבות מהכלכלות העניות בעולם חל צמצום דרמתי בשיעורי הילודה ובעקבותיו נראים ניצני התאוששות כלכלית. במצרים, לדוגמא, שיעורי הילודה ירדו מקרוב לחמישה ילדים לאישה לפני 20 שנה לפחות משלושה כיום. במקביל, נהנית מצרים משיעורי צמיחה מרשימים של כ2.6% לשנה בתוצר לנפש בממוצע בעשור האחרון. באותה התקופה קצב ריבוי האוכלוסייה בתוניס ירד בשיעור העולה על 50% לרמה אירופאית של מעט יותר משני ילדים לאישה, ובמקביל התוצר לנפש צמח בשיעור שנתי ממוצע של 3%.
מדוע גידול מהיר באוכלוסייה פוגע בצמיחה וברווחה? אוכלוסייה גדלה מדללת את מלאי גורמי הייצור הפיסיים (תשתיות, מיכון, מבנים תעשיה וכו’) לעובד בכלכלה, וחמור מזה, את המשאבים המוקדשים לחינוך והשכלה. משפחות דלות אמצעים אך מרובות ילדים לא יכולות להעניק לילדיהם את החינוך שיאפשר להם להיות בוגרים משכילים ובעלי הכנסה גבוהה, ובכך מעגל העוני מתמיד. הדבר בולט בישראל בקרב הקבוצות החלשות ובפרט בקרב החרדים.
החינוך החרדי, למרות היותו עתיר משאבים (בעיקר ציבוריים) מכוון ברובו ללימודי דת שאינם יוצרים כושר השתכרות, ובכך מסייעים לצעיר החרדי לבחור שלא להשתתף בכוח העבודה ולהישאר במעגל הנתמכים. אכן שיעור ההשתתפות בכוח העבודה בישראל נמוך מאוד בהשוואה למצב השורר במדינות המפותחות, ובעיקר בולט הפער בקרב גברים בעלי השכלה נמוכה או תורנית. בישראל פחות מ-85% מהגברים בגילאים 25-54 משתתפים בכוח העבודה בהשוואה ל-93% בממוצע במדינות המפותחות. כשבקרב החרדים כשני שלישים מהגברים בגיל העבודה אינו שותף לכוח העבודה, כלומר אינו עובד ואינו מחפש עבודה. באופן לא מפתיע אם כן, ע”פ זמן, במקביל לגידול באוכלוסייה החרדית, שיעור ההשתתפות של כלל הגברים במשק הישראלי הולך ופוחת. לקצב ריבוי האוכלוסייה בקרב החרדים בישראל השפעה שלילית חריגה על הצמיחה הכלכלית עקב שיעור השתתפותם הנמוך בצורה קיצונית (בהשוואה לחרדים שאינם חיים בישראל ובהשוואה לקבוצות חלשות בעולם המערבי).
כאשר אוכלוסייה קטנה של עובדים צריכה לפרנס אוכלוסייה גדולה של ילדים ושל מבוגרים שאינם עובדים, הדבר פוגע ברווחה, גם של ציבור הנזקקים ובעיקר של אותו מיעוט הנושאים בנטל, ופוגע בצמיחה הכלכלית. היעדר צמיחה כלכלית ועושק האוכלוסייה העובדת מהווה סכנה קיומית למדינת ישראל. עליונותה הצבאית של ישראל מתקיימת בזכות היתרון האיכותי והכלכלי ביחס לשכנותיה שהשלימו עם קיומה של ישראל בזכות כוחה הצבאי. העדר שגשוג כלכלי יגדיל את הירידה מהארץ של הנושאים בנטל, דבר אשר יחריף את הפגיעה בכלכלה ובמצבם של הנשארים עם הנטל. בטווח הארוך, ללא רווחה כלכלית קיומה של מדינת היהודים, עם או בלי רוב יהודי, מוטל בספק.
בסופו של חשבון, דווקא החרדים, הזוקפים לזכות עצמם תרומה מרכזית לשמירה על רוב יהודי במדינה היהודית מסכנים, בסיוע ממשלת ישראל המאפשרת ומעודדת את חיי התלות והילודה המופרזת, את עצם קיומה של המדינה היהודית. החרדים יתקבלו בברכה כחלק מהציבור הציוני רק כאשר ימצאו את הדרך לעבור מחיים על חשבון הקופה הציבורית לחיי עבודה. הניסיון מלמד שהדרך כוללת ירידה בשיעורי הילודה, וחינוך שיאפשר פרנסה בכבוד.