הדרך לשיפור הרווחה של הציבור בישראל, ובעיקר של החלשים, עוברת דרך הגדלת הפריון והורדת יוקר המחייה, ואם רוצים יותר רווחה, אז תושבי מדינת ישראל צריכים להתפרנס מתרומה לרווחה ולא מגזל רווחה. פרנסה שנובעת מאיסור תחרות היא גזל רווחה מהציבור.
הטענה של החקלאים, שהתקשורת העלובה שלנו משדרת לציבור ללא ביקורת, שפירות וירקות יקרים כאן בגלל פערי התיווך. מדובר בקשקוש. “הנתונים” שהחקלאים מציגים על הפער בין המחיר שהחקלאי מקבל לבין המחיר לצרכן הם חסרי משמעות ללא השוואה בינלאומית וללא בחינה של רווחיות ויעילות המתווכים.
לא צריך יותר ממוח מתפקד חלקית בשביל להבין שגם לסיטונאים ולקמעונאים יש עלויות. נתונים יותר רציניים מ”אני מקבל חמישה שקלים לקילו וראיתי בחנות בתל אביב שמוכרים את זה ב-12 שקלים,” מראים ששולי הרווח של רשתות השיווק נמוכים, רשתות השיווק יעילות, ופערי התיווך בישראל אינם חריגים.
לחקלאים האינטרסנטים מצטרפים כל מיני אידיוטים שימושיים – פוליטיקאים ואנשי תקשורת “חברתיים” שמטיפים לסיוע לחלשים ולצמצום פערים, אבל כשזה מגיע לקבלת החלטות הם מתייצבים נגד הציבור ובעיקר נגד החלשים. הבורות והחפיפניקיות של רוב התקשורת (כולל כמובן של “כאן” שאנחנו מממנים בכספי המיסים) לא מסתכמת רק בבחירה לראיין חקלאים כתחליף לבדיקת הנתונים. מדובר על חוסר הבנה עמוק של הקשרים בין יבוא ליצוא, וחוסר היכרות עם ענף החקלאות, שיש בו גם ענפים שיודעים להתחרות בעולם ביעילות.
ואחרון: הטענה על בטחון תזונתי היא קשקוש מוחלט. גם החקלאים לא רוצים עצמאות תזונתית – את בעלי החיים שלהם הם מאביסים בגרעינים מיבוא.
ועוד תוספת: הטענה שיבוא לא מוריד מחירים לצרכן זה עוד שקר. התייחסתי בצורה מפורטת בפוסטים קודמים.