כואב לי על כל בעלי העסקים שצפויים לספוג הפסדים אדירים בעקבות הקורונה ומדיניות הסגר.
בכתיבה שלי ובראיונות לתקשורת אני תמיד בצד של היזמים, שלוקחים סיכון, משקיעים, מקימים עסקים, ומספקים לנו מקומות עבודה, שירותים ומוצרים. כל זאת מול הרגולציה והביורוקרטיה הבלתי נסבלים, והמחוקקים הפופוליסטים שמציגים אותם כמעסיקים נצלנים, ולכן מגדילים תמיד עוד ועוד את הנטל על בעלי העסקים, בצורה שבסופו של דבר פוגעת בציבור הרחב, ובעובדים, בגלל ירידה ביוזמה וברצון להשקיע בהקמת עסקים ובהרחבתם. ועוד לא דיברתי על זכות השביתה הבלתי מרוסנת בישראל ובתי הדין לעבודה שמתנהלים לפי אידיאולוגיה סוציאל-פופוליסטית.
וכעת, השקעה רבה פשוט הולכת לאיבוד ויכולה להביא להפסד כספי אדיר ולפשיטת רגל של עסקים. ובכל זאת, התגובה האוטומטית של ארגונים שונים (ההסתדרות, התעשיינים, ועוד) שדורשים שהממשלה תכניס יד לכיס העמוק ותפצה עסקים, אינה סבירה.
אין לממשלה מקור כספי שאינו הציבור הרחב, והממשלה לא יכולה באמת להבחין בין מי נפגע יותר ומי פחות, ובמציאות שאנחנו נמצאים בה, המשאבים המוגבלים צריכים להיות מופנים להצלת בני אדם ולמניעת קטסטרופה מקרו כלכלית. עם כל הצער, בעלי עסקים פושטים רגל כדבר שבשגרה (ולא מקבלים הצלה מהמדינה) והיום הצלה כזו לא אפשרית.
הצלת בני אדם ומניעת קטסטרופה מקרו כלכלית פירושה הפניית משאבים לתשלום דמי אבטלה, לטיפול בחולים, ולעוד הוצאות לא צפויות שנובעות מהמצב המיוחד שנקלענו אליו.
מה עוד אפשר לעשות? להקל על עסקים. לנצל את המשבר להקלה על הרגולציה והביורוקרטיה ואף לביטול חקיקה מזיקה בתחום יחסי העבודה, שמקשה מאוד על מעסיקים לפטר עובדים גרועים, ומחייבת את המעסיק לשאת בעלויות שונות ומשונות. לפרטים נוספים לגבי מדיניות כלכלית נכונה בשעת משבר עם הרבה מאוד אי וודאות, אני ממליץ על המסמך של מיכאל שראל ואורי כץ.