בשבוע שעבר חסמו מגדלי פירות מהגליל ומהגולן את צומת יסוד המעלה וגרמו לשיבושי תנועה קשים במחאה על הצפת השוקים בפירות (שהם גידלו) והירידה החדה במחירים. החקלאים דרשו מהממשלה סיוע כספי להון חוזר שיאפשר את המשך הייצור בשנה הבאה, ביטול הקיצוץ המתוכנן במכסות המים, ותכנון הייצור בענף. רק לפני זמן קצר (30 למאי השנה) הושבת ענף החקלאות בארץ ותוצרת חקלאית לא נשלחה לשווקים במחאה על הקיצוץ במכסות העובדים הזרים והמיסוי על העסקתם.
דרישת מגדלי הפירות לתכנן את הענף היא בעברית פשוטה דרישה לפעול כקרטל בחסות הממשלה על חשבון ציבור הצרכנים, כפי שקורה בענפי חקלאות רבים, ופעולה כזו אכן תתרום לצמצום ההיצע בשוק ולעליית המחירים. אבל הדרישה להון חוזר (סיוע כספי למימון ההוצאות השוטפות), לעובדים זרים, ולמכסות מים עלולה לעורר פליאה, שכן הון חוזר, מים מסובסדים ועבודה זולה רק יתרמו להגדלת היקף היצור המופרז ממילא.
מחשבה נוספת תורמת לבהירות התמונה. החקלאים, מטבע הדברים רוצים להרוויח, והדרך המסורתית לרווחיות בענף החקלאות מבוססת על השילוב של קרטל המווסת את הכמות המיוצרת ומאפשר העלאת מחירים (כמובן לצד איסור או מיסוי כבד על יבוא תוצרת חקלאית), וסובסידיה של גורמי היצור המרכזיים בחקלאות: הון, מים ועבודה.
הציבור בישראל משלם מיסים למימון השקעות בחקלאות, ומשלם מחיר גבוה, חמישה עד שמונה שקלים לקוב, עבור מים, כאשר החקלאים משלמים מחיר נמוך בהרבה – כשקל ועשרים אגורות לקוב, פחות ממחצית עלות ההתפלה וההובלה. ללא קיצוץ במכסות המים לחקלאות יהיה צורך להגדיל את היקף ההתפלה. את ההפרש בין עלות ההתפלה לבין מחיר המים לחקלאים ישלם, כרגיל, הציבור. מחקרים מראים שקוב המים השולי מייצר בענף החקלאות מוצרים בערך שאינו עולה בהרבה על שקל ועשרים. ובמלים פשוטות: מדינת ישראל והחקלאי הופכים שניים-שלושה שקלים למוצרים שערכם נמוך בהרבה.
אבל בעיה חמורה במיוחד הינה בעיית העובדים הזרים. החל מכיבוש השטחים ב-1967, החקלאות בישראל, כמו גם ענף הבניה וחלק מהתעשייה, התפתחו לכיוון עתיר עבודה זולה. חלק ניכר מהחקלאים הפכו מעובדי כפיים למעסיקים התלויים למחייתם באספקה סדירה של עובדים זולים. בעקבות סגירת מעבר עובדי השטחים מסוף שנות השמונים נוצר לחץ חזק של הלובי החקלאי ליבוא עובדים זרים, ובהדרגה כבשה ישראל את המקום השני בעולם (אחרי שוויץ) בשיעור העובדים הזרים בכוח העבודה האזרחי – מעל 10%. הציבור בישראל משלם את מחיר מאות אלפי העובדים הזרים הגודשים את הארץ ומושכים מטה את שכר העבודה של בעלי ההשכלה הנמוכה, מגדילים את האבטלה, ויוצרים קהילה גדולה של שוהים לא חוקיים ותושבים סוג ב’, שתהיה בכייה לדורות.
האם המשוואה היא מצוקתם של החקלאים המוחים על מחירי הפירות הנמוכים מול ציבור צרכנים שניהנה מפירות זולים? התערבות הממשלה לטובת החקלאים, במקרה זה, הותירה את כולם מפסידים. האזרח הישראלי משלם מחיר יקר עבור הפירות הזולים.
הגיע הזמן להפסיק להתייחס לענף החקלאות כענף מיוחס שיש לעודדו ע”י יצירת נטל כבד על הציבור הישראלי. הטענה על פיה חשובה החקלאות לאספקת מזון עצמאית בשעת חירום אינה יותר מקלישאה. בניגוד לנוטים לחשוב- היקף הייצור המקומי של חיטה, המקור המרכזי לקלוריות, אינו עולה על 15% מהצריכה בישראל, כשהשאר- מיובא. וממילא, בעת חירום, אם יוטל על ישראל אמברגו ולא תהיה אפשרות לייבא חיטה גם לא ניתן יהיה לייבא דלק, ובלי דלק לא נוכל לשרוד לאורך זמן, עם או בלי שפע אפרסקים תוצרת הארץ.
טיעון נוסף בעד עידוד החקלאות מבוסס על הרצון ליצור שטחים ירוקים. ישנן דרכים טובות יותר להשיג יעד זה. ניתן להגדיל את שטחן של שמורות הטבע לטובת הציבור כולו. ואם בכל זאת יש עניין להשיג הגדלת שטחים ירוקים דרך החקלאים, צריך לשלם להם ישירות עבור יצירת שטחים ירוקים. תשלום “עקיף” על ידי סבסוד המים ויבוא עובדים זרים יוצרים בזבוז מיותר של משאבים, ופגיעה בחברה.