תיאוריה פופולרית, שאינה מקובלת על כלכלנים (כולל הקיינסיאנים שבהם), היא שהמפתח לצמיחה כלכלית הוא עידוד הצריכה הפרטית.
על פי הגישה הקיינסיאנית, בזמן מיתון, הגדלת הביקושים אכן תורמת לתוצר. תיאוריה זו מבחינה בין שלושה סוגי ביקושים עיקריים: צריכה פרטית, צריכה ציבורית והשקעות במבנים וציוד (יש גם את עודף היצוא על היבוא, אך כאן מדובר בגודל קטן יחסית). אין סיבה טובה לחשוב שצריכה פרטית בשיעור גבוה מהתוצר עדיפה מבחינת עידוד הצמיחה, דרך צד הביקוש, על פני צריכה ציבורית והשקעה.
כך או כך, צמיחה כלכלית היא תופעה ארוכת טווח. בשונה ממיצוי כושר הייצור של המשק בזמן מיתון, צמיחה בטווח של עשרות שנים היא תוצאה של הגדלת כושר הייצור של המשק, למשל על ידי השקעה בהון יצרני ובטכנולוגיה. הפניית משאבים לצריכה פרטית על חשבון השקעה דווקא פוגעת בכושר הייצור. מרבית סיפורי ההצלחה הגדולים של צמיחה מהירה בחצי השני של המאה ה–20, כמו “הנמרים האסייתים”, היו מבוססים על הגדלת ההשקעה באמצעות עידוד החיסכון הפרטי (משמע, צמצום הצריכה). גם הצמיחה המרשימה של מדינות הגוש הקומוניסטי לשעבר בשנות ה–50 וה–60 של המאה הקודמת הייתה תוצאה של חיסכון כפוי וצריכה פרטית נמוכה.