לפלוני חפץ ששווה עבורו X שקלים: הוא ישמח למכור אותו תמורת יותר מ-X שקלים, אבל יעדיף את החפץ על פני סכום נמוך יותר. לאלמוני החפץ הזה שווה Y שקלים. אם Y גדול מ-X אז יתכן שתהיה עסקה – אלמוני ישלם לפלוני סכום גבוה מ-X ונמוך מ-Y תמורת החפץ. המסחר ישפר את הרווחה של השניים. (הרעיון שיש מחיר “נכון” לחפץ, ואז בעסקת מסחר הרווח של האחד הוא ההפסד של השני הוא רעיון נפוץ אבל מטופש)
סך הערך הכספי של תוספת הרווחה, ה”עודף” (surplus) בשפת הכלכלנים, מהעסקה שווה Y פחות X, והמחיר שיקבע בעסקה יקבע כיצד ה”עודף” מתחלק בין המוכר והקונה. לדוגמא: פלוני מוכן למכור חפץ תמורת 100 שקלים, אלמוני מוכן לשלם עד 120. אם הוסכם בינם מחיר של 107 שקלים, פלוני (המוכר) קיבל 7 שקלים מהעודף ואלמוני (הקונה) 13.
אבל כיצד נקבע המחיר בהעדר שוק עם קונים רבים ומוכרים רבים? כמובן שהנושא מעניין חוקרים בכלכלה, ולמעשה המאמר המפורסם ביותר של אריאל רובינשטיין בדיוק עוסק בשאלה זו. אולי קשור למאמר של רובינשטיין אולי לא, אבל די ברור (ונדמה לי שיש גם מחקר על זה) שאם אחד מהצדדים לעסקה הוא סוחר שזו מומחיותו אז הוא ידע לקחת נתח גדול יותר מהעודף לעצמו. לכן כנראה, יעדיפו אנשים למכור את הרכב המשומש שלהם לקונה פרטי ולא לסוחר רכב יד שנייה. את זה מבין היטב סוחר הרכב שמתחזה לקונה פרטי, ודוחף אחת לכמה שבועות פתקים מקופלים בחריץ דלת הרכב (כך שלא נראה שיש פתקים זהים על מכוניות רבות ברחוב), ובו הוא מביע עניין ברכב בכתב יד, במטרה ליצור רושם שמדובר באדם שפשוט התלהב מהרכב ומעוניין לרכוש אותו לשימושו הפרטי.
אז מי שרוצה למכור את רכבו לסוחר מכוניות שמתחזה לקונה פרטי, הנה הפרטים:
