העלות של המגזר החרדי לכלכלה הישראלית

ציפי ירום-דיסקינד, “שוב החרדים הסחטנים האלה”, באתר דהמרקר, 17 לספטמבר 2019

מעיון בנתונים המפורטים בכתבה של מירב ארלוזורוב עולה שלא מיניה ולא מקצתיה. האם סטודנטים יסכימו שהמדינה תקצץ מהתקצוב השנתי לאוניברסיטאות, ואז להוסיף ביטוח חיים מכיסם?

ציפי ירום-דיסקינד, עיתונאית חרדית, מלינה על האפליה לרעה של החרדים בטור בדהמרקר (במסגרת ביקורת כנגד מאמר של מירב ארלוזורוב, בעניין סבסוד ביטוח חיים לחרדים)

הטעות של ירום-דיסקינד בוטה, אבל בבסיסה טעות די נפוצה, אז שווה התייחסות. כך היא כותבת:

זה המקום להעניק לעובדות פרופורציה: תקציב המדינה ל–2019 הוא 397 מיליארד שקל. 1.2 מיליארד שקל, כלל התקציב המועבר לישיבות, הם בסך הכל 0.3% מתקציב המדינה, כאשר גודלו של הציבור החרדי מוערך בכ–11% מהאוכלוסייה. לו נניח שהציבור החרדי מקבל תקציב כשיעורו היחסי באוכלוסייה — והוא מתוקצב הרבה פחות, TheMarker בעצמו פירסם לא פעם איך, למשל, תלמיד חרדי מתוקצב הרבה פחות מתלמיד בבית ספר ממלכתי — הרי שגם אז מדובר בסך הכל ב–2.8% מכלל התקציב המגיע לציבור החרדי.

לקח לי זמן להבין את הטענה בגלל היותה כל כך מופרכת. הנה החישוב שהיא עשתה: 11% מתקציב המדינה של 397 מיליארד זה 43.67 מיליארד, אבל החרדים מקבלים רק 1.2 מיליארד, ולכן רק 2.8% מהמגיע להם. בריאות, חינוך, משטרה, כבישים, בטחון, שירותי ממשלה נוספים? כל זה החרדים כנראה לא מקבלים…

אז אמנם הטענה כאן ממש אבסורדית, אבל שמעתי רבים ולא רק מהמגזר החרדי, מעלים טענות די דומות: סה”כ הכוח של החרדים מתורגם לכסף קטן, או העלות של המגזר החרדי לכלכלה הישראלית הוא פשוט זניח.

אכן תקציב הישיבות הוא קטן (למרות שכואב לי לשלם מיסים בסכומים הרבה יותר קטנים, וכל הזלזול הזה בכספי ציבור ממש מעצבן) אבל החרדים, גם אם התקציב לילד במערכת החינוך שלהם נמוך יחסית, עולים המון, בגלל שיש להם הרבה ילדים, שמקבלים חינוך (נחות) ושירותי בריאות (טובים) על חשבון משלם המיסים. זה הכסף הגדול. תוסיפו לזה את ההשקעה בתשתיות, את הסבסוד השוטף לתחבורה, ואני מניח שהחרדים, כמו אחרים, צורכים שירותים נוספים לא מעטים. אז אפילו רק בגלל ריבוי הילדים, העלות על כל אזרח מבוגר גדולה מאוד.

כמובן שצד ההוצאות זה רק הבעיה הקטנה, הבעיה הגדולה היא צד ההכנסות: בגלל שיעורי תעסוקה נמוכים בשכר נמוך, החרדים לא רק חיים ברמת חיים נמוכה (שזו זכותם ובעיה שלהם) הם משלמים מעט מאוד מיסים ישירים, ולכן סה”כ מעט מיסים, יחסית לאזרח ישראלי שאינו חרדי.

מה צריך לעשות?

ממשלה ללא החרדים אולי תוכל לקצץ קצבאות ילדים ולהתנות תקציבי חינוך בלימודי ליבה, אבל דווקא את הדבר החשוב ביותר, כנראה שגם ממשלה חילונית לא תעשה: לוותר להם על השירות הצבאי ולהפסיק את השקר של דחיית שירות מטעמי “תורתו אמנותו” – דחייה שמשמעותה איסור עבודה, והשקר של שירות אזרחי/לאומי – עוד צינור להזרמת כסף ציבורי למגזר החרדי.

האם אני שונא חרדים? ממש לא. אבל אני בהחלט שונא את מי שחי על חשבוני כלכלית ואת מי שכופה עלי את דתו, או נכון יותר את מנהיגי החרדים שדורשים את הגזל הזה והכפייה מהציבור הרחב, ועוד יותר את הפוליטיקאים שאינם חרדים, שנכנעים לדרישות.

וחזרה לטור המופרך של ציפי ירום-דיסקינד: היא גם כותבת:

[האברך] עושה בכל חודש שירות כלכלי משמעותי למדינה: הוא מכניס מטבע זר בשווי של כ–1,500 עד 2,000 שקל למדינה, הסכום שהישיבות מקבלות כתרומות מחו”ל ומעניקות כמלגות לאברכים.

גם טענה זו מופרכת. הרי האברך לא תורם את הכסף למדינת ישראל, הוא רוכש בכסף הזה שירותים ומוצרים. ולמרות שגם שרגא ברוש טוען טענה דומה, אין כאן כל תרומה כלכלית לציבור הישראלי. כתבתי על זה הרבה, ולא אחזור כאן על ההסברים (מוזמנים להמשך קריאה בבלוג שלי)
1. צריכה אינה מנוע צמיחה.
2. יצוא אינו מטרה ואין בו כל תועלת בפני עצמו, מלבד היכולת לממן יבוא. ורזרבות של מט”ח כבר יש לנו יותר מידי.