מירב ארלוזורוב, “הפריון הגבוה לעובד במפעל שאינטל תקים – מצדיק את המענק העצום”, באתר דהמרקר, 30 לינואר 2019
מירב ארלוזורוב כותבת על ההשקעה באינטל באתר דהמרקר, ומצטטת אותי בהרחבה מסביר מדוע החישוב של משרד האוצר על כדאיות ההשקעה מופרך. מירב בכל זאת מגיעה למסקנה שההשקעה כדאית.
לפי חישובי האוצר — שעליהם רק קיבלנו דיווח אך כמובן שלא ראינו את המודל המפורט שלהם — לא ניתן להטיל ספק בכדאיות ההשקעה של אינטל בישראל. החישוב מעלה שההשקעה הקודמת של החברה בארץ, שתמורתה שילמה המדינה מענק של 700 מיליון שקל (ועם הקמת המפעל החדש, המענק יוכפל ל-1.5 מיליארד שקל), הכניסה לישראל תועלת תוספתית של 3.5 מיליארד שקל; ואילו ההשקעה החדשה — הכרוכה במענק של 3.5 מיליארד שקל — תניב תועלת תוספתית של 8.6 מיליארד שקל. על פניו, מדובר ברווח נטו למשק של כ–5 מיליארד שקל.
למרות הטענות לרווח המחושב האדיר, ההחלטה להעניק לאינטל מענק ענקי נוסף שנויה במחלוקת. פרופ’ עומר מואב, ממכון אהרון במרכז הבינתחומי בהרצליה, מטיף כבר שנים לביטול ההטבות המוענקות לחברות יצוא במסגרת חוק עידוד השקעות הון — זה שמכוחו ניתנים המענק והטבת המס המופחת לאינטל.
לדברי מואב, חישובי האוצר שגויים, משום שהאוצר אינו לוקח בחשבון את ההשפעה השלילית המשמעותית שיש לאינטל על המשק — ובראשה דחיקת רגליהם של יצואנים אחרים. למעשה, מואב חוזה שהגידול העצום הצפוי ביצוא של אינטל מישראל עם הקמת המפעל החדש — כבר היום אינטל אחראית לכ–8% מיצוא הסחורות הישראלי כיום, והיא צפויה להגדיל את הנתח שלה לכ–10%–15% — יבוא בעיקר על חשבון היצוא של יצואנים אחרים, שיצומצם.
הסיבה היא שער החליפין של השקל, והייחס שמתקיים בין היקפי היבוא והיצוא בגלל שער החליפין. היצוא והיבוא תמיד יהיו דומים בשוויים, והם גדלים וקטנים בצמידות זה לזה. כך, אם אינטל תגדיל דרמטית את היקף היצוא שלה מישראל, הדבר יביא לתקבולי מט”ח גדולים מאוד שיכנסו לארץ, ויגררו תיסוף של השקל. התיסוף יפגע ביתרון היחסי של יצואנים אחרים, חלשים יותר, שלא יצליחו להתחרות בשוקי העולם בגלל השקל החזק, ויפחיתו את היקפי היצוא שלהם.
הדרך היחידה למנוע מהיצוא הענקי של אינטל לדחוק החוצה יצואנים אחרים היא להוציא מישראל את המט”ח הנכנס — כלומר להגדיל את היבוא בהיקף זהה לגידול ביצוא של אינטל. אלא שזאת משימה שישראל נכשלת בה בעקביות ב–15 השנים האחרונות. מאז אמצע העשור הקודם היבוא לישראל יורד והולך, וכתוצאה מכך גם היצוא שלנו הולך ומצטמצם (ליתר דיוק: היצוא והיבוא גדלים כספית, אבל הם נשחקים ביחס לתוצר). המשמעות היא שישראל נהפכת למדינה פחות ופחות תחרותית בשוקי העולם, וההצטרפות הנוכחית של אינטל עם השקעת הענק עלולה להחריף את המגמה.
הדחיקה של יצואנים חלשים בידי יצואנים חזקים יותר (ואינטל היא החזקה מכולם), היא הסיבה לכך שמואב סבור כי מתן תמריצים בידי המדינה ליצואנים היא איוולת. “הבעיה של המשק היא פריון העבודה הנמוך, בשירותים ולא בהיי־טק, וההטבות של חוק עידוד השקעות הון רק מסיטות משאבים של המדינה מהחברות המקומיות לאינטל. במקום להשקיע 3.5 מיליארד שקל, שיבואו על חשבון יצואנים אחרים, המדינה צריכה להשקיע את הכסף ביצירת התנאים שיהפכו את ישראל למדינה שואבת השקעות”, אומר מואב, ומכוון להשקעות בתשתית, בהקטנת חסמי הביורוקרטיה, וגם בהקטנת מס חברות לכלל החברות במשק — ולא רק לחברות יצוא.
ארלוזורב מוסיפה:
עם זאת, גם מואב מודה כי הביקורת שלו אינה נכונה כאשר מדובר בכניסתן של חברות רב־לאומיות לישראל, משום שהן מביאות עמן ערך מוסף משמעותי מאוד: טכנולוגיות מתקדמות, תהליכי ניהול חדשניים, ידע שלא היה קיים קודם בארץ ועוד.
כאן היא טועה. הביקורת שלי עדיין מאוד נכונה, אבל אני מודה שיש יתרונות לקיומה של אינטל בישראל (די ברור לא?) רק שממש לא ברור שהיתרונות מצדיקים את העלות.
אז למה בסופו של דבר ארלוזורוב מתייצבת לצד הפוליטיקאי במשרד האוצר ומצדיקה את ההשקעה, למרות שכנראה ברור לה שהחישוב של האוצר שגוי? היא טוענת –
הפריון הגבוה לעובד במפעל שאינטל תקים – מצדיק את המענק העצום
אני מפרגן לבעלי המניות באינטל שנהנים ממפעל עם פריון גבוה, אבל מה הישראלים מרוויחים מהפריון הגבוה של אינטל? מעט מאוד…
סמי פרץ לעומת ארלוזורוב, סבור שניתן היה להשיג יותר אם הכסף הרב היה מושקע בעסקים קטנים ובינוניים בישראל. ואני סבור שמוטב פשוט למסות אותם מראש בפחות…
סמי פרץ, “זו לא בושה לבחון חלופות: מה אתם הייתם עושים עם 3.5 מיליארד שקל?”, באתר דהמרקר, 30 לינואר 2019