סיבת ההתאבדות – רישיון למונית בניו יורק

יש בכתבה סיפורים נוגעים ללב וסיפורים מעניינים על איך דווקא אובר וליפט אהובים על השחורים בניו יורק ועל תושבים בשכונות עוני, שנהגי המוניות הצהובות לא רוצים לשרת:

“הם מדברים על הטלת מכסה על אובר. הם יודעים כמה זה קשה לאדם שחור לעצור מונית בניו יורק?”, צייץ בתגובה הכומר אל שרפטון, אחת הדמויות הדומיננטיות בקהילת השחורים האמריקאית, ובמיוחד באזור ניו יורק.

ולי יש ארבע הערות:

1. אני כבר חוזר על עצמי ובכל זאת: הפתרון לגודש הוא תמחור שימוש בכביש עמוס. הגבלה שרירותית של שירות כזה או אחר זה פתרון עקום.
2. מי שבאמת נפגע מהתחרות זה לא נהגי המוניות זה בעלי הרישיון (או נהגים ששכרו את הרישיון מראש למספר שנים)
3. הרעיון להפעיל רגולציה במטרה לצמצם את הפגיעה בבעלי הרישיונות קצת דומה להצעה להציל את המשקיעים בבורסה במקרה של קריסה של חברה מסוימת.
4. ולפני שמפעילים רגולציה מצמצמת תחרות שמיטיבה עם קבוצה מסוימת על חשבון הציבור הרחב, כדאי לשאול לרגע מה מקור הבעיות. התשובה פשוטה – מקור הבעיה מלכתחילה הינה רגולציה מצמצמת תחרות שמיטיבה עם קבוצה מסוימת על חשבון הציבור הרחב. כן, כל הסיפור הזה של רישיון למונית הינה רגולציה שמגבילה את מספר המוניות (ותעריפים מוכתבים ברגולציה ולכן אינם גמישים לביקוש והיצע) ובכך פוגע בצרכנים ומצמצם תחרות זו רגולציה מזיקה, שחלק מהתוצאות שלה עכשיו זה משקיעים שפושטים את הרגל.