חגי עמית,”מי צריך חיל טילים? כמה שאלות לפני שמעבירים עוד 8 מיליארד שקל לתקציב הביטחון”, באתר דהמרקר, 20 למאי 2018
לא אכנס לדיון על צרכים צבאיים ורק אתייחס למרכיב אחד מעניין בדרישות התקציב. כך על פי עמית:
אחת הסיבות לדרישת התוספת התקציבית היא הצורך לפצות את התעשייה המקומית על אובדן ההכנסות שהיא צפויה לספוג כתוצאה מהשינוי בהסכם הסיוע האמריקאי.
אם הוא צודק, וזה אכן אחד הנימוקים, אז מדובר בהוצאה לא סבירה כלל. מדינת ישראל לא צריכה לסבסד תעשיות שאין להן הצדקה כלכלית, זה בזבוז כספי ציבור. עמית טוען שזה מיותר בגלל שהתעשייה הביטחונית יכולה להסתדר עם יצוא. אני טוען שאם היא יכולה להסתדר עם יצוא, אז מצוין, ואם לא אז כל חלק בתעשייה שאין לו הצדקה כלכלית צריך להסגר.
שימו רגע בצד את מלת הקסם “בטחון” (נחזור אליה). הדרך היחידה להבטיח רווחה לציבור הרחב, ובפרט לעובדים, הוא על ידי הגדלת פריון העבודה. פריון גבוה מושג בדרכים רבות, אבל העיקרית היא ההתמקדות בייצור בתחומי היתרון היחסי. תעשייה וחקלאות שאין להם הצדקה – זול יותר לייבא את המוצרים, צריכות להסגר. זו הדרך להגדיל פריון והשכר, וזו הדרך שבהן הולכות המדינות הסוציאל דמוקרטיות המצליחות.
ובטחון? אנחנו תלויים בעולם בכל מקרה, אין לנו נפט שלנו ואמברגו לאורך זמן יחסל אותנו. לכן, אין צורך להחזיק כאן תעשיית מזון או נשק למקרה של חירום. מספיק מאגר לשעת חירום בהיקף סביר. (נשק ותחמושת, אגב, קל יותר לשמור במאגר לשעת חירום מאשר מזון.)
אין הצדקה לנצל את “צרכי הביטחון” בשביל להזרים עוד כסף לעובדים בחברות ממשלתיות או לעובדים ובעלים בחברות פרטיות.