אין רעב בישראל

ראיון מרתק ב”הארץ” עם עורך דין גיל־עד חריש, מייסד עמותת “לשובע”  – אחת העמותות הוותיקות בארץ

אני לא מכיר את האיש ויכול רק לשפוט מהראיון אתו. יש לו אומץ להגיד את האמת שלו (שלדעתי משקפת את המציאות).  הטענות המרכזיות שלו:

1. כמחצית מהעניים אינם עניים באמת. הם מנצלים את המערכת.

2. אין רעב בישראל. יש תקשורת, פוליטיקאים, ועמותות שמספרות על רעב ומדובר בהונאה.

3. אין רעב כתופעה רחבה, אבל יש ילדים רעבים, וזו תוצאה של הורים מזניחים ולא של מדינה שלא נותנת מספיק.

 

האיש מציע מנגנון מעניין: הגדרת זכאות לאבטחת הכנסה לא לפי ההכנסה (המדווחת) אלא לפי כושר השתכרות. רעיון מעניין ולא מטומטם, אבל כאן אני חושב שהוא טועה. זה פשוט לא אפשרי, ואני הייתי הולך לכיוון ההפוך של “הכנסה בסיסית” לכולם. הכנסה בסיסית (בסכום סביר שניתן לעמוד בו במסגרת מערכת מס סבירה) פותר את בעיית מדידת כושר השתכרות, ורמאויות של המערכת. (למרות שהתחושה של רבים שזה לא אפשרי, כי בדיוק הולך לכיוון ההפוך של לתת קצבאות ליותר אנשים – לכולם, האמת היא שברגע שמתעמקים בסוגיה מבינים שזה כן אפשרי וזה פתרון מצוין, אבל לא אכנס לזה עכשיו).

ובין השורות עולה בראיון תופעה שכלכלנים שעוסקים בחקר עוני הרבה פעמים מתעלמים ממנה. אנשים עניים אינם רק אנשים שבבסיסם הם נורמטיביים אבל אין להם כסף והם פשוט תקועים בעוני (המודל הכלכלי הסטנדרטי שמסביר התמדה של עוני). במציאות יש בין העניים לא מעט אנשים עם בעיות התנהגותיות קשות. (אפשר להתווכח האם ההתנהגות היא תוצאה של העוני או הגורם לו, או גם וגם).

קצת ציטוטים מתוך הראיון:

“יש לנו מדינת רווחה. תמיד אפשר עוד ואני תמיד ארצה עוד, אבל יש תחומים שלדעתי אין בהם צורך בהתערבות של המדינה. אני, למשל, ממש לא מצפה מהמדינה שתתערב בענייני המזון, משום שאין רעב בישראל.”

“[רעב] לא קיים במדינת ישראל, אלא בדמיונם של עיתונאים, פוליטיקאים ועמותות”

“רעבים קיימים, ודאי, אבל רעב, כתופעה מובהקת, לא קיים. יש ילדים שהולכים לישון רעבים משום שההורים שלהם לוקחים את המשכורת או הקצבה ומוציאים אותן על סמים, אלכוהול או הימורים. זה בית שאין בו לחם. זה לא רעב, זו תופעה של תפקוד הורי לקוי. של אבא מתעלל. אנשים שמתקיימים מקצבאות, או משכר מינימום, יכולים להאכיל את ילדיהם.”

“אני יכול להראות לך מכתבים שכל מיני עמותות שולחות לנדבנים. “800 אלף ילדים הולכים לישון רעבים”, “אלפי ילדים משוועים לפיסת לחם על מנת לשבור את רעבונם המתמשך”. בעיני זו פשוט הונאת הציבור”

“הבעיה היא שהזכאות האישית של אדם להטבות ולקצבאות נקבעת על פי ההכנסה המדווחת. כאשר נסמכים על זה, ולא על הקריטריון החשוב באמת, שהוא מיצוי כושר ההשתכרות, התוצאה היא עיוות עמוק. מי שמדווח על אפס הכנסות ועל חמישה ילדים, לצורך העניין, יקבל כסף מהמדינה. אבל אם אותו אדם עובד בשחור, או אם הוא כשיר לעבודה אבל מעדיף ללמוד בישיבה, והוא מקבל מהמדינה קצבאות או הבטחת הכנסה או הטבות, זה עני? בעיני ממש לא. הקריטריון של מיצוי כושר ההשתכרות פשוט לא קיים בארץ, וכתוצאה מכך יש פה קהילות, עם משפחות מרובות ילדים, שנסמכות, ולא בצדק, על שולחן המדינה. לא תשמעי אף חבר כנסת דוחף למיצוי כושר ההשתכרות, משום שאין להם אינטרס שזה יקרה.”

“אם היית לוקחת את תקציב הרווחה ומחריגה ממנו את כל העניים המדומים, היה נמצא כסף לאנשים האלה [העניים האמתיים]. אפשר לתת פי ארבעה לילדים בסיכון או לקשישים.”

“לדעתי כ–40% או אפילו 50% מהעניים הם לא עניים אמיתיים. זה בלוף.”