מירב מורן, “30 שקל על כל כניסה לת”א? עדיף שתוסיפו 500 שקל בטסט השנתי”, באתר דה מרקר, 04 לנובמבר 2019
קשה להאמין, אבל מירב מורן, כתבת דהמרקר, מצליחה לשבור את השיאים של עצמה, ברמת ההבלים וההטעיות של הטורים שלה על תחבורה. בתמצית, כמו כל טור של מירב מורן בענייני תחבורה, אגרות גודש לא עוזרות כלל לצמצום גודש, ומה שנדרש הם נתיבי תחבורה ציבורית. אבל בטור הנוכחי יש גם חידוש – קונספירציה של הדיפ סטייט נגד הציבור. מיד נגיע לקונספירציה, אבל נתחיל בהבלים הרגילים:
האמת היא שאת הפקק פותרים באמצעים מאוד לא פופולריים: ייקור החניה בעיר לרמה של עשרות שקלים בשעה, והקצאת נתיב תחבורה ציבורית בכל כביש שעוברים בו אוטובוסים – כמו זה שבין תל אביב לנתניה, למשל, שיצר אלטרנטיבה שפויה לנהיגה ברכב פרטי בכביש החוף.
אני לא ממציא, זהו ציטוט מדויק. אני מקווה שכולם כבר הבחינו איך נתיבי התחבורה הציבורית החדשים באמת צמצמו את הפקקים… (מורן נוסעת רק בתחבורה ציבורית – כשהיא רואה מחלפים ונתיב אוטובוסים אתם רואים פקקים…) ובכן, לחידוש: הפעם זה האשמת פקידי משרד האוצר בקונספירציה: לטענתה כל מה שמשרד האוצר רוצה זה להעלות מיסים, ולמרות שאגרות גודש לא יצמצמו גודש, מורן מסבירה שהם הולכים על זה בגלל:
כדי להחליק את המס החדש בגרונו של הציבור, מקשטים את תוכנית הגבייה בשם המבטיח “אגרות גודש”. בכך מטפחים את האשליה שהתשלום ייטיב עם המשלמים – נהגי פקקים מתוסכלים. מהכינוי שהודבק למס החדש משתמע שאם ישלמו אותו, הפקקים ייעלמו. זה נכון כמעט כמו הרעיון שמי משלם מס בריאות לא יהיה חולה.
לגבי הטענה משוללת היסוד שלה, שמשמעותה היא שהביקוש לנסיעה ברכב פרטי קשיח לחלוטין, בניגוד מוחלט לכל העובדות, אין צורך להרחיב את הדיבור. והמשל “המבריק” על מס בריאות מדגים מצוין את חוסר ההבנה שלה. מס בריאות אינו דומה לאגרת גודש, משלמים אותו בכל מקרה. אם היה מס ביקור רופא, היינו רואים מצוין איך ביקורים אצל רופאים מצטמצמים (מחקרים מראים את זה בצורה חד משמעית. אני כמובן לא טוען כאן שזה רעיון טוב או רע, רק שהמשל שלה פשוט אינו משל).
יש בטור עוד טענות כלכליות אוויליות, העיקרית שבהן היא שמוטב ליקר את אגרת הרכב השנתית במקום אגרות גודש. לא רק הפוך מהשכל הישר – מדיניות מס צריכה לעודד אנשים להימנע משימוש ברכב בכביש עמוס, לא להימנע מבעלות על רכב, בעיקר במדינה ללא תחבורה ציבורית בשבת. זה הקונצנזוס בין הכלכלנים, כולל בהמלצות ה-OECD. חמור מזה, מורן מציעה שהאגרה השנתית תהיה דיפרנציאלית בהתאם להכנסת בעל הרכב. אפילו אם נתעלם מכך שתקנה כזו מיד תעביר את הבעלות על רכבים לילד או לסבתא וכדומה, כל כלכלן מתחיל יודע שמדובר ברעיון רע שמשמעותו העלאת המס השולי על הכנסה בצורה גרועה. (ראו קישור למטה לשני פוסטים שמסביר את הדברים).
החמור מכל בטור זה של מורן הוא הוצאת דיבתם רעה של פקידי האוצר, רק על בסיס הפרשנות האווילית של הכותבת. היא יודעת שיש צורך להעלות מיסים והיא בטוחה שאגרות גודש לא עוזרות, אז אחד ועוד אחד, והנה פקידי האוצר הנוכלים עשו כאן קנוניה נגד הציבור- הדיפ סטייט בפעולה. פגשתי פעמים רבות את העוסקים בנושא התחבורה במשרד האוצר’ אני מבטיח לכם בצורה חד משמעית שמורן מוציאה דיבתם רעה, מצטרפת להתלהמות המכוערת שקיימת בציבור נגד פקידי האוצר, וכמובן מטעה את הציבור בניתוחים כלכליים ותחבורתיים מופרכים. ואולי גם הגיע הזמן לציין שבכל פורום של מומחי תחבורה שישבתי בו, מירב מורן נחשבת לבדיחה מצערת.
מורן צודקת בדבר אחד: חניה צריכה להיות מתומחרת בהתאם לביקוש וההיצע.
עיתון דהמרקר: זה פשוט ביזיון שאתם מאפשרים לה להמשיך לכתוב על תחבורה! Avi Bar-Eli
כאן הסבר מדוע אגרה מותנית הכנסה היא טעות (הטור מסביר מדוע קצבאות מותנות הכנסה הן טעות, אבל זה אותו העקרון):
עומר מואב, “העלאת קצבאות זקנה לפי מבחן הכנסה”, בלוג בעיקר כלכלה, 02 בדצמבר 2018
וכאן הסבר מפורט יותר:
עומר מואב, “קיצוץ ידוע מראש”, בלוג בעיקר כלכלה, 09 ביולי 2008
כאן שוב נייר המדיניות על אגרות גודש – בבקשה לקרוא לפני שמתווכחים.