רבים מבקרים את המדיניות הכלכלית “הקמצנית” בישראל בעקבות משבר הקורונה, וקוראים לממשלה לפעול כמו ממשלות אחרות בעולם: לשפוך הרבה כסף ציבורי על הציבור. האמת היא שכולנו, הכלכלנים ובוודאי שמגוון מומחים אחרים, עסוקים בניחושים מושכלים (יותר או פחות). אף אחד לא יודע מתי המגבלות יוסרו ונוכל לחזור לפעילות כלכלית מלאה. אף אחד גם לא יודע איך המשק העולמי והישראלי יתאוששו לאחר הסרת המגבלות.
בעיקר לא ברור אם החסם המרכזי ליציאה מהמיתון יהיה חסם של צד ההיצע או חסם של צד הביקוש. בעיה בצד ההיצע נובעת מקריסת עסקים שיתקשו לחזור לתפקוד, ופגיעה בשרשרת האספקה. בעיה בצד הביקושים היא תופעה מוכרת במיתונים: משקי בית מצמצמים צריכה ולא ממהרים להרחיבה מחדש בגלל שהכנסתם נפגעה או בגלל חשש מהעתיד, וחברות עסקית עוצרות השקעות מסיבות דומות. אם המיתון יתמשך בגלל בעיית ביקושים, אז ניתן לטעון שראוי שהממשלה תפזר כסף רב ובכך תגדיל ביקושים ותסייע ליציאה מהמיתון. אבל לפזרנות של הממשלה יש מחיר כבד, לא רק על משלמי המיסים בעתיד אלא גם על הצמיחה הכלכלית ואפילו על היציאה מהמיתון.
אסביר: הוצאה גבוהה על צריכה פרטית וציבורית, היא במידה מועטה או רבה על חשבון משאבים שמופנים להשקעה. כאשר משק מייצר קרוב למלוא כושר הייצור, הצריכה היא כמעט במלואה על חשבון ההשקעה. לעומת זאת, במיתון כבד שנובע מהעדר ביקושים, על פי המודל הקינסיאני הנאיבי, הצריכה אינה על חשבון ההשקעה. ניתן פשוט לייצר יותר, ואפילו הצריכה יכולה לגדול בגלל הגידול בהכנסה. זה “המכפיל הקייניסאני” שכל סטודנט לכלכלה מכיר.
אז ברור שמדיניות של הוצאות ממשלה גבוהות יכולה להועיל במיתון של ביקושים, אבל תזיק במיתון של צד ההיצע. יתרה מזו, גם הטיעון של צד הביקוש לא משכנע במאת האחוזים. אחת הביקורות היא שבני אדם אינם פועלים בחוסר רציונליות כפי שהמודל הקינסיאני הנאיבי מניח. בני אדם (כצרכנים ומנהלי עסקים/חברות), מבינים שעל גירעון גבוה יוגש החשבון בעתיד, ולכן מגיבים בצמצום צריכה והשקעה כאשר הממשלה מגדילה הוצאות או מורידה מיסים ובכך מנטרלים את פעולת הממשלה. (להרחבה מוזמנים לקרוא על שקילות ריקרדו).
וקצת עובדות: במיתון 2008, למרות שבמדינות רבות בעולם שפכו כסף רב והגדילו מאוד את החוב הציבורי, ישראל נהגה אחרת (רוני בראון כשר אוצר אצל אולמרט ויובל שטייניץ כשר אוצר אצל נתניהו). הגרף המצורף מראה את ההצלחה של הגישה הישראלית.
מסקנה: אולי בעתיד, כאשר המגבלות יוסרו ונזהה מיתון בגלל ביקושים, כדאי שהממשלה תרחיב הוצאות. אולי. עכשיו אין הצדקה להרחבת ההוצאה במטרה לעודד ביקושים. כרגע כדאי לשמור על גרעון נמוך, בלי להפקיר בני אדם. כן לדמי אבטלה, גם לעצמאים/בעלי עסקים (אני חוזר בי מההסתייגות בנושא העצמאים), כן לתקציבים חיוניים לטיפול במשבר. כן להשקעות בתשתית. לא להצלת עסקים ולא להגזמה בסיוע למשקי בית, משקי בית שיוגש להם החשבון בסופו של דבר בתוספת ריבית ונזקים.
יש עוד ברשימת הכן והלא אבל מדובר בהתערבויות שאינן קשורות לשאלה של מידת “הנדיבות” של הממשלה, אז לא בפוסט הזה.
