יסודות הכלכלה: ביקוש, היצע, ומחיר נמוך ממחיר שיווי משקל

בשוק תחרותי (קונים רבים ומוכרים רבים ועוד כל מיני תנאים לא חשובים לעניינינו) נקבע מחיר שבו הכמות המוצעת שווה לכמות המבוקשת. מחיר שיווי משקל בשפת הכלכלנים. זה מחיר שבו כל מי שרוצה לקנות יכול. אם מסיבה כלשהי נקבע מחיר נמוך ממחיר שווי משקל: מחיר שבו הכמות המבוקשת גבוהה מהכמות המוצעת, אז בהכרח יהיו אנשים שלא יוכלו לרכוש את המוצר/שירות במחיר הנקוב.

יש דוגמאות למצבים שהמחיר נמוך ממחיר שיווי משקל, בדרך כלל במקרים שהממשלה (או רשות ציבורית אחרת) מעורבת. למשל חניה, או תחבורה ציבורית בשעות העומס, או דירה בשכירות כאשר יש פיקוח שכר דירה. אבל גם במגזר הפרטי לא תמיד המחיר משקף את הביקוש ונוצר מחסור. כאשר המדיניות היא לגבות מחיר נמוך ממחיר שיווי משקל, אז בהכרח יהיה מנגנון הקצאה שמחליף את מנגנון המחירים. למשל המתנה בתור, או דומה לזה “כל הקודם זוכה” (חניה למשל, או דירה בשכר דירה מפוקח), או הגרלה (כמו ב”מחיר למשתכן”). לפעמים גם נוצר שוק שחור: כך למשל בפיקוח שכר דירה.

שתי נקודות מעניינות לדעתי: ראשית מה שכתבתי כאן די מובן מאליו, ובכל זאת במקרים רבים המחוקקים וגם המתדיינים פשוט מתעלמים מהצורך במנגנון הקצאה חלופי (ההגרלות של כחלון הן יוצאות הדופן). שנית, השוק הפרטי: כרטיסי מופעים שנמכרים במחיר נמוך ממחיר שיווי משקל וכתוצאה נוצרת ספסרות.  “איך כרטיס למחזמר אמריקאי זינק מ-189 דולר בקופות ל-11 אלף דולר באינטרנט? תוכנות אוטומטיות שרוכשות בזריזות את כרטיסי ההופעות הפכו את הספסרות בעידן הטכנולוגי לאיום של ממש על התעשייה. פוליטיקאים ואמנים מנסים להשיב מלחמה”

כך כותבת דפנה ארד, במאמר ארוך (ומעניין) ב”הארץ” שמתאר את התופעה ואת הניסיונות לפתור את “הבעיה” בלי להתייחס כלל למקור הבעיה: מחיר נמוך ממחיר שיווי משקל דורש מנגנון הקצאה חלופי. ספסרים יכולים לנצל את העדרו של מנגנון ההקצאה במקרים של עודף ביקוש ולעשות רווח יפה. כמו שפוליטיקאים מתעלמים ברוב המקרים מהצורך במנגנון הקצאה, כך גם הדיון על בעיית הספסרות. דפנה ארד, “הספסרים הרובוטיים מאיימים על שוק מכירות הכרטיסים”, באתר הארץ, 31 באוגוסט 2016

בשולי הדברים: הספסרות כמובן משפיעה על הרכב הצופים במופע. (אני במכוון מתעלם מהמקרים שבהם בגלל אופטימיות יתר של הספסרים נותרו בסופו של דבר מקומות ריקים). ועדיין הדיון הוא מעולם הצדק המוזר – לאפשר לאנשים שאינם בעלי הכנסה גבוהה לראות מופע. כאילו שהאחד אינו על חשבון האחר, וברור שעדיף שאת המופע יראה בעל ההכנסה הנמוכה ולא מי שמוכן לשלם יותר (בגלל הכנסה גבוהה או כל סיבה אחרת).