לפני מלחמת האזרחים האמריקאית, לא היו שטרות של דולרים אלא מטבעות בלבד. רוב המטבעות שבמחזור היו מטבעות נחושת פשוטים בערך נקוב של בין סנט לרבע דולר. מטבעות כסף בערך של חצי דולר או דולר היו נדירים ושימשו לעסקאות גדולות או לחיסכון, ומטבעות הזהב בערכים של $1-$20 היו נדירים עוד יותר. לעסקאות בינוניות ומעלה, אנשים העדיפו להשתמש בשטרות (לשם השוואה, באותה התקופה, שכר עבודה שבועי של פועל לא-מיומן נע בטווח $2-$5 ומחיר של כיכר לחם היה כ-5 סנט).
השטרות שרווחו בשוק היו שטרות פרטיים שהונפקו על־ידי בנקים. למשל, איכר ביקש לבצע רכישה גדולה של זרעים, סוס או מחרשה. הוא פנה אל הבנק כדי ליטול הלוואה. הבנק חתם איתו על חוזה שבו הוענק לו אשראי ונקבעו תנאי ההחזר העתידי. אך במקום להעניק לו מטבעות מזומנים, הוא הנפיק לו שטרות בערך נקוב שהיה יכול להיות $1, $2, $3, $5, ולעתים נדירות יותר $10, $20 או $50. הלקוח העדיף את השטרות הקלים לנשיאה על פני המטבעות המסורבלים, הכבדים והנדירים. כאשר האיכר ניגש לבצע את הרכישה, גם המוכר העדיף לקבל שטרות ולא מטבעות. אם הוא הכיר את הבנק, בדק את השטרות והגיע למסקנה שאינם מזוייפים ושהבנק אמין ואין סכנה שיגיע למצב של חדלות פרעון, הוא סיפק את הסחורה לרוכש תמורתם. כל עוד ידע שכל אדם המגיע אל הבנק יוכל לפדות את השטרות תמורת מזומנים, הוא כיבד אותם כאילו ערכם זהה כמעט לערך הנקוב עליהם.
כך השטרות האלה התגלגלו מיד ליד. אולם, כאשר עברו ממקום למקום, הם התרחקו מהבנק המנפיק. ככל שהיו רחוקים יותר, כך היה ערך השוק שלהם נמוך יותר, כי כדי לפדות אותם היה על המחזיק בשטר לנסוע דרך ארוכה יותר, או למכור אותם לברוקר שהתמחה בסחר בשטרות כאלה. כמו כן, ככל שהיה הבנק רחוק יותר, שמו היה פחות מוכר, המוניטין שלו לא ידוע, והיכולת לבטוח בו, שיאפשר את פדיון השטר לפי דרישה הוטלה בספק.
הרגולציה הרשמית היתה מינימלית ובדרך כלל לא אפקטיבית. במדינות רבות כמעט כל יזם היה יכול להנפיק שטרות ורבים מהם עשו זאת בלא לשמור על רזרבה מספיקה של מזומנים, או במקרה הגרוע, בלא כוונה לעמוד בחובת הפידיון. הבנקים המפוקפקים האלה נקראו ‘בנקי פרא’ (wildcat banks). בדרך כלל הם מוקמו במקומות נידחים, כך שלהחזיר את השטר אל הבנק ולפדות אותו היה עניין מסובך. בתמונה מטה, אפשר לראות שטר כזה, בערך נקוב של $3 (כן, היה לסכום הזה ביקוש), שהונפק ע”י בנק ברסט, בכפרון הקטנטן ברסט במישיגן. הבנק הזה כמעט לא החזיק ברזרבה, ובעצם היה חלק מתרמית סדרתית של יזם שהקים בנקים רבים על בסיס אותו הון עצמי זעום. הוא נסגר בשנת 1838. באופן טבעי, שטרות של בנקים מפוקפקים, מרוחקים, לא מוכרים, או חדשים, נסחרו בהנחה (discount). התקופה הזו זכתה לכינוי ‘עידן הבנקאות החופשית’, והיא הסתיימה לאחר מלחמת האזרחים, כאשר נחקק חוק בנקאות פדרלי חדש, הונפקו שטרות רשמיים, והוטל מס על שטרות פרטיים שלמעשה הוציאו אותם משימוש.
אם כן, בעידן הבנקאות החופשית התקיים בכל מקום שוק שטרות כסף ובו שטרות של בנקים רבים, והערך של כל שטר כזה היה תלוי במרחק של השוק מהבנק המנפיק ובמוניטין שהבנק צבר. כך התפתח שוק משני של ברוקרים, שסחרו בשטרות האלה ובהדרגה קירבו אותם, פיזית, אל הבנקים המנפיקים. למשל, שני ברוקרים, האחד פועל בעיר הקרובה יותר לניו יורק והאחר בעיר הקרובה יותר לשיקגו, היו יכולים להחליף ביניהם שטרות: כל אחד יתן את השטרות שהונפקו על־ידי בנקים בעיר הרחוקה ממנו ויקבל את השטרות של הבנקים של העיר הקרובה אליו, ושניהם יצאו נשכרים מהעסקה. לאחר הרבה עיסקאות כאלה בין הרבה ברוקרים, השטרות שמקורם בניו יורק ינדדו חזרה אליה, והשטרות שמקורם בשיקגו ינדדו בכיוון ההפוך.
הסוחרים והברוקרים היו צריכים לדעת את ערכם של השטרות האלה ולשם כך הנפיקו גופים, שהיו מעין חברות דירוג אשראי, מחירונים למשתמש שבו נרשמו ההנחות שרווחו בשוק המקומי על שטרות בנקים רבים. המדריך הנפוץ ביותר היה Thompson’s Bank Note Reporter, שהודפס בניו יורק פעמיים בשבוע מאז 1842 והגיע לתפוצה של מאה אלף עותקים. כל גיליון כזה הכיל רשימה מקיפה של אלפי בנקים, ההנחה שבה נסחרו השטרות שלו (למשל, רבע או חצי אחוז), סימנים מזהים של השטרות ואזהרות מפני זיופים רווחים. מדריכים אחרים הונפקו בערים אחרות ושיקפו את המחירים שרווחו בהן. למשל, בפילדלפיה הונפקו המדריכים Van Court’s Counterfeit Detector and Bank Note List ו- Peterson’s Phildaelphia Counterfeit detector and Bank Note List.
איך כל זה קשור לשוק המזומנים של רצועת עזה היום? בעזה רווח השקל החדש ובמידה פחותה דולרים אמריקאים, דינרים ירדניים, וכו’. הבנקים הפלסטיניים מחזיקים פקדונות בשקלים. הבעיה היא שאין יותר בנקים מתפקדים בעזה, אבל לאנשים רבים עדיין יש פקדונות או חסכונות שמוחזקים בבנקים ברמאללה. בפרט, משכורות ותשלומים אחרים המשולמים על-ידי הרשות הפלסטינית לתושבי עזה מופקדים בבנקים האלה. בעליהם יכולים לבצע בהם פעולות, כמו העברת כספים לבעלי חשבונות אחרים, אבל הם לא יכולים למשוך מהם מזומנים. לא נותרו בנקומטים בעזה, ובעיקר, אין דרך להכניס או להוציא שטרות.
מה עושה תושב רצועת עזה המעוניין למשוך מזומנים כנגד פיקדון שקלי בבנק ברמאללה? הוא לא יכול לגשת לבנקומט. הוא גם לא יכול לנסוע לרמאללה, או לבקש משליח לנסוע לשם מטעמו, למשוך מזומן ולהעביר לו אותו לעזה. המצב שלו דומה לזה של אמריקאי בן עידן הבנקאות החופשית שבידו שטר פרטי של בנק, אבל הוא גר במקום כל כך מבודד שאין לו אפשרות להגיע אל הבנק המנפיק ולפדות אותו תמורת מזומנים. מצבו גרוע יותר, כי אין רשת של ברוקרים שמגיעה מעזה עד לרמאללה. הרשת שהיתה נותקה. כרגע, הכסף שבחשבון הבנק שלו הוא אופציה עתידית לפדות שקלים שאי אפשר לדעת מתי יהיה אפשר לממש אותה, אבל הוא יכול לסחור באופציה הזו.
בכתבה שפורסמה ב-L.A. Times לפני מספר חודשים תואר המצב הבא: עבדאללה אל-מזיני הוא סוחר קפה לשעבר הפועל כעת כברוקר של מזומנים בבית קפה בכיכר אל-בירקה בדיר אל-באלח. מוחמד אל-טוואשי הוא עובד של הרשות הפלסטינית שמנסה לפדות את משכורתו. דרך האינטרנט, הוא מעביר לברוקר כמו עבדאללה אלף ש”ח בהעברה בנקאית לחשבון הבנק שלו ברמאללה, ותמורת זאת, מקבל ממנו 720 ש”ח בלבד במזומן בדיר אל-באלח. “זה כמו לתת להם חתיכה מהנשמה בכל חודש”. באנלוגיה לשטרות הפרטיים בארה”ב שלפני מלחמת האזרחים, הכסף בחשבונות הבנק הם כמו שטר הנסחר בהנחה (discount) של 28%, כי הבנק המנפיק מרוחק ואינו נגיש.
מהיכן משיג עבדאללה הברוקר את השטרות האלה? מסוחרים מקומיים המבקשים להפקיד את הפידיון היומי שלהם. גם הם אינם יכולים לגשת ישירות לחשבון הבנק שלהם ברמאללה. אבל השטרות שבידיהם שווים הרבה יותר מאשר כסף בחשבון הבנק. בפרט, עבדאללה מעביר להם אלף ש”ח לחשבון הבנק על כל 760 ש”ח מזומן שהם מעבירים לו.
אם כן, כאשר עבדאללה משלם למוחמד 720 ש”ח מזומן תמורת העברה בנקאית של אלף ש”ח, הוא לא גובה ממנו עמלה של 28%. למעשה, הוא מתווך המעביר מזומן מהסוחר אל מוחמד וכספי פיקדון בנקאי ממוחמד אל הסוחר, כאשר דמי התיווך שלו על העסקה הזו הם 40 ש”ח, כלומר קצת פחות מ-5% מערך המזומנים שבעסקה ו-4% מערך ההעברה הבנקאית. מעסקי הבנקאות הפרמיטיביים האלה, עבדאללה הברוקר מרוויח כ-$100 ליום.
מהעדויות העולות מהשוק הזה אנחנו יכולים ללמוד את הדבר הבא: אין העברה של מזומנים אל עזה, עד כדי כך שהשקלים של עזה הפכו להיות מטבע מנותק מהשקלים בישראל או ברמאללה. למעשה, אלה שני מטבעות שונים שיחס ההמרה ביניהם הוא בערך 4/3. כלומר, שקל אחד ברמאללה שווה 74 אגורות בעזה (אם ניקח ממוצע בין מחיר הקנייה והמכירה). הערך של השקלים ברמאללה נשחק, עבור התושב העזתי, כי הם אופציה עתידית שמועד המימוש שלה אינו ידוע, בעוד שהצורך שלו במזומנים בעזה הוא מיידי.
המצב הזה מאוד חריג. מצב שבו ‘כלל המחיר האחיד’ מופר באשר לסחורות, כלומר אותה סחורה נסחרת במחירים שונים בשני מקומות שונים, הוא נפוץ כאשר יש מגבלות סחר, אבל הרבה יותר קל להעביר מזומנים מאשר סחורות. מצב שבו יש פער ניכר בין ערך של אותו המטבע בשני מקומות שונים הוא חריג מאוד. כאמור, בעידן הבנקות החופשית היו פערים כאלה, אבל הם היו קטנים מאוד, הדיסקאונט היה בדרך כלל פחות מאחוז, אלא אם לבנק היה מוניטין מפוקפק. שווקים בינלאומיים של מטבעות היו באירופה עוד בימי הביניים, ולמיטב ידיעתי גם בהם לא היו פערים בסדר גודל כזה בשערי החליפין. זה דומה גם לסחר בשטרות חליפין (bills of exchange), שרווח באירופה מאז סוף ימי הביניים וביתר תחכום במאה ה-18, אבל לא ניכנס לסיפור הזה. גם שם שיעור הדיסקאונט היה חד ספרתי.
זו המחשה של מצוקת המזומנים בעזה ושל הבידוד הכלכלי שבו היא שרוייה. בכתבה מתוארים עוד סימפטומים מוזרים של המצב הזה, כמו בעלי מלאכה המתמחים בתיקון והדבקה של שטרות בלויים או, כמובן, מסחר בארטר. מה זה אומר לגבי התוכנית המבריקה של גדעון סער לרוקן את עזה ממזומנים באמצעות הוצאה מהמחזור של שטרות של 200 ש”ח? אני לא יודע מה ההיתכנות לכך ומה העלויות למשק הישראלי. פעולה כזו כנראה תהיה אפקטיבית, לפחות במובן שלא נראה שהעזתים יוכלו לנצל את חלון ההזדמנויות להחליף את השטרות.
יהיו לכך שתי השלכות: האחת ישראל תגבה ‘מס אינפלציה’ של 100% מכל מחזיקי המזומנים בעזה. הערכה שראיתי מדברת על 3 מיליארד ש”ח במחזור, והמשמעות של המהלך זהה, בערך, להחרמת סכום כזה. מן הסתם, חלק קטן מהם הם ביד חמאס, הרוב בידי סוחרים ואנשים פרטיים. זה לא ישנה את מגבלת המשאבים הכוללת של עזה היום, כי זה לא מפחית או מוסיף אף סחורה. זה כן יפגע בכוח הקנייה שלהם בעתיד, כאשר עזה תיפתח לסחר חוץ.
ההשלכה השנייה היא דה-מונטיזציה, מעבר לחיים במשק בלא מזומנים. מחסור במזומנים זו בעיה נוספת על הבעיה של מחסור בכסף. עזתים יאלצו לעבור למסחר בארטר או להשתמש במטבע הכמעט דמיוני הזה, שקלים בחשבונות בנק ברמאללה, גם בעיסקאות קטנות. בנוסף על קשיי היום-יום של אוכלוסייה שאיבדה את כל רכושה ומקורות פרנסתה יתווסף הקושי של קיום עיסקאות אלמנטריות בלי אמצעי תשלום.
