יובל אזולאי, “ביהמ”ש ביטל את החלטת משרד התחבורה במכרזי האוטובוסים לתחבורה ציבורית”, באתר גלובס, 22 ליולי 2019
שר הכלכלה והתעשייה, אלי כהן (ממפלגת כולנו לשעבר), מפגין בורות חמורה (או פופוליזם חמור לא פחות). כך הוא אמר בעקבות החלטת בית המשפט שפסק שיש להעדיף תוצרת ישראלית במכרזי האוטובוסים:
אני מברך על החלטת בית המשפט שקיבל את עמדת משרד הכלכלה והתעשייה במלואה. המדיניות של העדפת תוצרת ישראלית כחול לבן, אותה אני מוביל מאז כניסתי לתפקיד, מקדמת את התעשייה הישראלית, תורמת לתעסוקה, לפריפריה ולחיזוק הכלכלה הישראלית. השימוש ברכש גומלין נועד לחזק את התעשייה המקומית ולפעול להגברת היצוא, שהם בראש סדר העדיפויות של המשרד. נמשיך לעמוד על כך שחברות זרות ירכשו בחזרה מהתעשייה הישראלית, מה שיאפשר את הרחבת התעסוקה, התעשייה והכנסות המדינה.
הסיפור, כפי שמדווח יובל אזולאי:
בעקבות עתירה שהגישה קבוצת הארגז, ביהמ”ש הורה על ביטול החלטת ועדת המכרזים של משרד התחבורה ומשרד האוצר מלפני כשנה, ולפיה לא תינתן העדפה לאוטובוסים המורכבים בארץ על פני חברות זרות במכרזים לרכישת אוטובוסים לחברות התחבורה הציבורית.
אני כמובן לא משפטן ויתכן בהחלט שהשופט פסק על פי החוק, אבל הנימוק של השופט, אברהם רובין, לפחות המרכיב הכלכלי שמצוטט בכתבה, פשוט מופרך:
התחרות השוויונית שהיא נשמת אפו של המכרז מבטיחה הזדמנות שווה למציעים השונים לזכות בנתח מהתקציב הציבורי, והיא מבטיחה שהציבור יקבל את התמורה הטובה ביותר לכספו או לנכסיו.
אדוני השופט, יפה דרשת – אכן מכרז שוויוני מבטיח שהציבור יקבל את התמורה הטובה ביותר לכספו, אבל המכרז שאתה פסלת היה מכרז שוויוני, ופסלת אותו בגלל שהיה שוויוני ולא הפלה לטובה את היצרנית המקומית.
ונחזור לשר הכלכלה:
העדפת תוצרת מקומית, או הדרישה לרכש גומלין (חברה זרה שזוכה במכרז מקומי מחויבת לרכוש מיצרניות בישראל שירותים או מוצרים בהיקף רחב), לא רק מגדילה את הנטל על משלם המיסים, היא למעשה דומה מאוד לחסם יבוא ולכן עושה בדיוק את ההפך מהטענות של כבוד השר. העדפה תוצרת מקומית (כולל רכש גומלין) פוגעת ביעילות הכלכלית, פוגעת בצמיחה הכלכלית, פוגעת ביצוא, פוגעת בהתפתחות התעשייה המקומית, יוצרת מלכודות עוני בפרפריה, לא מייצרת מקומות עבודה בישראל (אבל פוגעת באיכות מקומות העבודה מבחינת השכר).
למי שאינו כלכלן שלמד קצת את הנושא, הטענות שלי עלולות להישמע תמוהות. ההיגיון הפשוט הולך דווקא עם השר: אם מעדיפים יצרן מקומי על יצרן זר אז לא ברור שיצרנו מקומו עבודה לישראלים? ובכן לא. המפתח להבנת העניין נמצא בקשר ההדוק בין היבוא והיצוא. הם זזים יחד. ולכן יותר יבוא משמעותו יותר יצוא. ולכן ברור לחלוטין, מעל לכל ספק, שהטענה של שר הכלכלה שהעדפת תוצרת מקומית מגדילה יצוא היא פשוט מופרכת לחלוטין. הפוכה בדיוק מהמציאות. ואם מבינים את זה, כבר מבינים את כל השאר, ומי שרוצה להרחיב בנושא, מוזמן לקרוא את נייר המדיניות שכתבתי עם אסף צימרינג בנושא:
אסף צימרינג ועומר מואב, “האם חוק עידוד השקעות הון תורם לכלכלה ומשיג את מטרותיו המוצהרות?”, נייר מדיניות 2016.01, ינואר 2016
מי עוד משבחים את החלטת השופט?
נשיא התאחדות התעשיינים, שרגא ברוש, שכהרגלו נלחם למען חלק מהתעשייה על חשבון תעשיית היצוא והציבור בישראל, וכמובן ארגוני העובדים (במקרה הזה ההסתדרות הלאומית), שתמיד שמחים לדאוג לעובדים שהם מייצגים על חשבון עובדים אחרים, שקופים, ועל חשבון הכיס הציבורי.
סיכום:
שופט פוסק (או לפחות אמור לפסוק) על פי חוק (נניח לנימוקים התמוהים של השופט). את החוק אפשר וצריך לשנות. אבל מממשלת ישראל הנוכחית אין לי תקוות למהלכים כלכליים נכונים שאינם פופולרים בקרב הציבור הרחב ובוודאי שמתנגשים עם קבוצות אינטרס צר.
מציע מעל במה זו, בעתיד את שירותי למשרד התחבורה כעד מומחה 🙂
אמנם התעריף שלי לא נמוך, אבל הופעתי בבתי משפט בארץ בכמה תיקים שקשורים לחוק עידוד השקעות הון, ובכל המקרים השופטים קיבלו את עמדתי (זה לא אומר, כמובן, שהם קבלו את הטענות המשפטיות של הצד שייצגתי), וקשה לי להאמין שהשופט במקרה הנדון היה מנמק את פסיקתו כפי שנימק אם היה נחשף לנימוקים הכלכליים נגד רכש גומלין, ואולי אפילו היה פוסק אחרת.