רוגל אלפר, “פייגלין, שחרר אותי מהחלומות שלך על בית המקדש, תן לי חירות ממך”, באתר הארץ, 12 למרץ 2019
אבל גם אם נניח לסוגיית האמונה ב”שוכן במרומים” (פייגלין הקפיד להצביע כלפי מעלה, כמו להדגיש, במחווה אווילית, את המיקום הפיזי של האל) ולהזיות המדיניות של פייגלין (החזרת המשטר הצבאי לעזה וכו’), עדיין, משנתו מושתתת על סתירה פנימית שגורמת לה לקרוס לעיי חורבות. יש לי סימפתיה בסיסית חזקה לעמדה הליברטריאנית שלו. כשהוא טוען כי מצביעי מרצ נוהים אחריו בגלל “בשורה אחרת לגמרי, שבכלל לא תלויה בשמאל וימין — חירות”, אוזניי נזקפות. גם אני תומך בממשל קטן, ובמודל מדינת “שומר הלילה” שמספקת הגנה ואכיפת חוק, ולבד מזה מאפשרת לפרט לנהל את חייו ללא התערבותה. ועמדותיו הכלכליות של פייגלין אכן ליברטריאניות. בתחום זה הוא באמת חפץ שהמדינה תצא לאזרחים מהווריד.
אבל פייגלין מצהיר שברצונו לבנות את בית המקדש על הר הבית. זה חלומו. והוא מודה שחלומו לא ריאלי — אבל רק בגלל אנשים כמוני, שלא חולמים אותו. “כשנחלום אותו ביחד, זה יקרה”, הבטיח לניב רסקין, והוסיף: “החלום חייב להישמר. כי בלי החלום הזה אין לנו זהות ובאמת אין לנו סיבה להיות כאן”. סליחה? כאן הפרדוקס: במדינה ליברטריאנית, זהות היא עניין אישי. המדינה רק מסדירה חיים משותפים. היא לא עוסקת בהנחלת חלום דתי שמכונן זהות משותפת. זו התערבות בוטה וחצופה במרחב הפרטי. בתור ליברטריאן, הניסיון הממלכתי לייצר זהות קיבוצית לא אמור להעסיק את פייגלין. מה אכפת לו בכלל מה אני חולם. ואיך הוא מעז לומר לי שאם אינני שותף לחלומו המשיחי אין לי זהות ואין לי סיבה להיות כאן? כמה חבל שעד שסוף סוף מגיע ליברטריאן, הוא פייק ליברטריאן, פונדמנטליסט דתי ולאומן.
רוגל אלפר, “הארץ” מסביר את הבעתיות עם מפלגת “זהות”.
המחשבות שלי בעניין:
העובדה שלמרות החסרונות הברורים של פייגלין – פונדמנטליסט דתי ולאומן – יש רבים מאוד שתומכים בו, היא מעודדת. המשמעות היא שהמסר של חירות, כלכלת שוק וממשלה קטנה חודר, ויש רבים שתומכים בו. ואולי בעתיד תקום מפלגה שאינה פונדמנטליסטית דתית ולאומנית שבאמת תוכל לקבל קולות רבים ולפעול בכיוון הנכון.
מאכזב שלמרות הפוטנציאל, אין אף מפלגה שאינה פונדמנטליסטית דתית ולאומנית שהרימה את הדגל הליברלי. כל המפלגות למעט זהות קורצות במידה כזו או אחרת לכיוון הסוציאל-פופוליסטי.