רוני לינדר, “”אל תגיעו למיון”, “אל תסעו ברכבת בין 7 ל-9″: כך מפקירים אותנו”, באתר דהמרקר, 05 לפברואר 2019
צריך לקרוא את המשפט הבא פעמיים. מנכ”ל הרכבת, שחר איילון, המליץ .. לציבור … שלא לנסוע ברכבת בשעות השיא, 9:00-7:00. בהמשך הוסיף… “הציבור עומד לפני שש שנים קשות מאוד והמצב לא ישתפר. הפתרון היחיד הוא לפזר את שעות הנסיעה על פני היממה” .. במלים אחרות, מנכ”ל הרכבת מודה שהרכבת לא מסוגלת, ולא תהיה מסוגלת בעתיד הקרוב, להוציא לפועל את המשימה החשובה ביותר שלה: להסיע אנשים למקומות העבודה שלהם בשעות רלוונטיות.
כך בכתבה של רוני לינדר, דהמרקר. אבל האמת הפשוטה היא שיש בכלכלה ביקוש והיצע, וכשלא מאפשרים למנגנון המחירים לווסת את ההיצע והביקוש כך שיתאימו זה לזה, אז אי אפשר לצפות לכל תוצאה אחרת.
במדינות המפותחות מחירי הנסיעה ברכבת מגיבים לביקוש, וכך באמת מעודדים, ובהצלחה, פיזור נסיעות על פני היממה. אבל בישראל, שנוקטת בגישה קיצונית של מעורבות של הממשלה לפרטי הפרטים של מערך החבורה הציבורית, מחירים הם אחידים לאורך היום, ובוודאי נמוכים מידי בשעות העומס, והתוצאה היא צפיפות. כמובן שרצוי להגדיל גם את ההיצע, אבל האמת היא שכל עוד גובים מחיר מאוד נמוך – הרבה הרבה פחות מהעלות – אין לדעת בכמה באמת ההיצע צריך לגדול.
הכתבה עוסקת בעיקר בצפיפות בבתי החולים, סיפור מורכב בפני עצמו הרבה יותר.החיבור בין רכבת זולה וצפופה לעומסים בבית חולים, אינו במקום מנקודת המבט של הכלכלן.
מנקודת המבט של הציבור, שמייחל ל”מתנות בחינם” מאת הממשלה מבלי להבין שהוא זה שמשלם את החשבון, החיבור ברור.