המלצות דו”ח דוברת מנסות לצמצם עד כמה שניתן את הכשלים הקיימים במערכת ציבורית מסואבת ובזבזנית במטרה לשפר את הישגי התלמידים, ובו בזמן לשמור על עקרון השוויוניות בקרב התלמידים. ההמלצות מטיבות עם המורים, ההורים ומעל הכול עם התלמידים. בעייתו המרכזית של הדו”ח בדעת הקהל, ובפרט בקרב חלק מהמורים, נובע מכשל בהסברה מול ארגוני המורים, שמצדם בזבזו כעשרה מיליון שקלים על פרסום כנגד המלצות הדו”ח. כתוצאה, רוב המבקרים את הדו”ח עושים זאת תוך הפגנת בורות לגבי תוכנו לאחר שלא טרחו לקרא את 296 עמודיו.
ניתן להתווכח על תועלתו של יום לימודים ארוך ועל מחירו של קיצור שבוע הלימודים, על התשתית הדרושה בכדי לאפשר למורים עבודה יעילה בתחומי ביה”ס, על סגירת בתי ספר קטנים שמטפלים בתלמידים חלשים, ועל עוד היבטים רבים ומגוונים בהם מטפל הדו”ח. אבל די ברור שבכוחן של ההמלצות לטפל באחת הבעיות המרכזיות הקימות במערכת – מדיניות שכר ותעסוקה של המורים.
מערכת החינוך הקיימת סובלת מבעיות חמורות בתחום העסקת מורים. במבנה השכר הנוכחי קשה מאוד למשוך מורים מצוינים למערכת. השכר ההתחלתי פשוט נמוך מידי והעלייה הצפויה בשכר על פני זמן לא מהווה פיצוי מספיק. התוצאה הבלתי נמנעת הינה שחיקה במעמד המורה וירידה באיכות המורים המצטרפים למערכת. שנית, מבנה השכר הנוכחי, בדומה לרוב המגזר הציבורי, אינו יוצר כל תמריץ למאמץ ולהישגים. אין כל קשר בין השקעת המורה, שלא לדבר על הישגי תלמידיו, לבין השכר. לא חלילה שהמערכת הציבורית דוגלת בשוויוניות ולכן אינה מתגמלת את המורים הטובים. מבנה השכר לוקה בחוסר שוויוניות רב, אבל פערי השכר אינם תלויים כלל בהישגיי המורים. מורים מתוגמלים ע”פ מגוון קריטריונים, בעיקר וותק והשתלמויות, שאינם מתואמים עם יכולת המורים לחנך, המוטיבציה להשקיע, או עם הישגי תלמידיהם. מעט המורים המצוינים הקיימים במערכת משקיעים מאמץ וזמן למרות מבנה השכר ולא בזכותו. למורים, כמו לרבים מהעובדים בסקטור הציבורי, קביעות במקום העבודה. לצד היתרונות שהקביעות מעניקה למורה, היא מבטלת את יכולתו של המנהל לפטר מורה שאפילו את המינימום אינו עושה. כיצד ניתן לצפות ממורה למאמץ? התגמול (לפחות החומרי) פשוט לא קיים, ותפקוד ברמה נמוכה לא יגרום לאובדן מקום העבודה.
כתוצאה ממבנה השכר והתעסוקה הקיים נוצר כשל ניהולי ברור – הפרדה בין אחריות לסמכות. מנהלי בתי הספר אחראים על תפקוד בית סיפרם ועל הישגי תלמידיהם, אך אין להם את הסמכות הניהולית הנדרשת, בעיקר בתחום השכר והתעסוקה, להשיג את היעדים החינוכיים. הדו”ח מטפל בשני הכשלים הללו בצורה מאוזנת. הוא ממליץ ליצור עבור המורים מסלולי קידום ותמריצים, באחריות ובסמכות מנהל ביה”ס, שיעודדו התקדמות והצטיינות, ולא לקדמם אך ורק על-פי ותק והשכלה פורמלית. הדו”ח, במטרה לשמור על איכות כוח האדם בהוראה, בזהירות רבה ותוך שמירה על הביטחון התעסוקתי למורים שעושים את מלאכתם בצורה סבירה, מאפשר לפטר מורים. פיטורי מורים, ע”פ ההמלצה, יעשו תחת מגבלות משמעותיות וידרשו את אישור מינהל החינוך האזורי, ובכך תשמר ההגנה על המורים מפני הפסקת עבודה שרירותית. בשורה התחתונה, יישום הדו”ח יביא לעליה בשכר המורים ובאיכותם. התוצאה הבלתי נמנעת תהיה עליה בהישגי התלמידים.
בד בבד עם ההמלצה ליצור פערים בהכנסת המורים על בסיס מצוינות, המלצות הדו”ח מכוונות כנגד יצירת פערים בין התלמידים על בסיס הכנסת הוריהם. הדו”ח אוסר על גביית תשלומי הורים עבור חינוך ואוסר על בתי הספר לסנן תלמידים על בסיס הישגים (או נכונות הוריהם לשאת בתשלומים).
אז אם הכל כל כך טוב מדוע ארגוני המורים מתנגדים? הסיבה פשוטה. מאחר ולהסכמת המורים חשיבות רבה ליישום הדו”ח, מדוע לא להקשות ולסחוט עוד הטבות ושכר למורים? ארגוני המורים מבינים היטב שצפוי מו”מ ממושך עם האוצר על יישום ההמלצות. בהתאם לכללי הטקס הנהוגים, כדאי להיכנס למו”מ עם עמדות קיצוניות. חוץ מזה, למורים הגרועים ששכרם גבוה בזכות השכלה וותק יש סיבה אמיתית לחשוש, וטוב שכך.
אבל למען האמת לא הכול טוב. כותבי הדו”ח נכנעו לדרישות שערורייתיות מצד החינוך הממלכתי דתי (חמ”ד), ועולה הרושם שהחינוך החרדי, במסגרת ההסכם הקואליציוני יקבל פטור ממסקנות הדו”ח. הכניעה לחמ”ד עוררה מחלוקת בקרב חברי הוועדה, וארבעה מהם הביעו הסתייגות קשה בחוות דעת מיעוט. ראשית, הדו”ח שמטרתו צמצום בתקציבי המנגנון המנופח והפניית המשאבים לחינוך, נכנע לדרישות החמ”ד וממליץ למעשה על הקמת משרד חינוך מקביל עבורו. שנית, הדו”ח מכיר בצרכים מיוחדים של החינוך הדתי, וממליץ, לכן, על תקציב גבוה יותר לכל ילד, ובכך פוגע בעיקרון השוויון. שלישית, הדו”ח פוטר למעשה את החמ”ד מחובת לימודי הליבה ובכך מאפשר פגיעה בהשכלת הילדים, וכמובן (שוב) פוגע בעקרון השוויון, שכן לפטור כזה לא זכו מגזרים אחרים. רביעית, וחמור מכל, הדו”ח מכשיר הפליה בתעסוקה על רקע דתי. ע”פ הדו”ח “המורים, המנהלים והמפקחים העובדים במוסדות החמ”ד הציבורי יתאימו באורח חייהם לאורח החיים של החמ”ד הציבורי.” כלומר, בניגוד למצב הקיים היום, הדו”ח אוסר על בתי הספר הדתיים להעסיק מורה שאינו מקיים אורח חיים דתי, גם אם רק מחוץ לכותלי בית הספר, ומכשיר את הקרקע לפיטורי מורים חילוניים (ויש כאלה). האם אדם חילוני פסול מהופעה בפני תלמידים דתיים? היעלה על הדעת שמסיבה כלשהי, כגון חשש הורים חילוניים מחשיפת ילדיהם להטפה דתית, ייאסר על העסקת מורים דתיים בבית ספר ממלכתי? מצערת העובדה, שעסקני הממסד הדתי פועלים להגבהת החומות בין דתיים לחילוניים.
מנהיגי הציבור החרדי חוששים, מטבע הדברים, מהדו”ח ומכאן דרישתם לפטור מההמלצות במסגרת ההסכם הקואליציוני. בניגוד למצב הקיים, שבו הצעיר החרדי לומד רק לימודים תורניים (לאחר סיום החינוך היסודי), ע”פ הדו”ח, בתי ספר מחויבים ללימודי ליבה. לימודי הליבה התיכוניים יקלו על הצעיר החרדי לפרנס את משפחתו בעתיד, ויאפשרו לו, ישמור השם, להתנתק מהתלות בקופה הציבורית ומהעסקנים החרדים המתווכים בינו לבין מקור לחמו. בנוסף, בהתאם לעיקרון השוויון ובמטרה למנוע הפליה כנגד ילדים מרקע חלש, המלצות הוועדה אוסרות על מיון תלמידים ע”י בתי הספר. על פי האיסור יאלצו ילדי החרדים האשכנזים, חס וחלילה, ללמוד עם ילדי הספרדים.
בסופו של דבר יכפה הציבור הישראלי את מסקנות הדו”ח גם על החינוך החרדי. לא יתכן שכספי משלם המסים הישראלי יושקעו בעידוד חיי התלות וההפרדה העדתית, שאין דבר וחצי דבר בינם ובין יהדות.