אתחיל בהקדמה מעט ארוכה, אבל אני מקווה שמעניינת, ואז נגיע ליבוא ואיכות הסביבה.
המטרה של מדיניות כלכלית, כך לדעתי לפחות, צריכה להיות מכוונת לאיכות החיים לאורך זמן. הרווחה של בני האדם חשובה, לא רמת החיים. רמת החיים (ההוצאה לצריכה) היא אמצעי להשיג רווחה, אבל לפעמים תוספת לרמת החיים דווקא פוגעת ברווחה. יש לכך דוגמאות רבות: למשל, סטטוס כלכלי הוא מרכיב חשוב ברווחה של בני האדם. חשוב לבני האדם, לרבים מאיתנו לפחות, לשדר לסביבה הרלבנטית, שהצלחנו ויש לנו כסף שמאפשר לנו לרכוש מכונית מרשימה, בית גדול ונאה, בגדי יוקרה וכדומה. התופעה של צריכה ראוותנית אינה מוגבלת לעשירים, מחקר רב מראה שגם אנשים החיים בעוני (אפילו קיצוני) מוציאים חלק מכספם על ראוותנות.
אז מדוע אני טוען שעליה ברמת החיים שמופנית לצריכה ראוותנית לא תורמת לרווחה אם הראוותנות והסטטוס הם מה שהאדם רוצה, ולכן הם תורמים לרווחתו? ובכן, אני לא שם את עצמי לשפוט מה גורם לאדם הנאה, ומה רק נדמה לאדם שגורם לו הנאה. זה לא הכיוון. הנימוק פשוט: צריכה ראוותנית זה משחק סכום אפס. העלייה ברווחה של האחד, היא בהכרח על חשבון הרווחה של האחרים. הסטטוס הכלכלי הוא תמיד בהשוואה לאחרים. בסופו של דבר, רבים מתחרים זה בזה ביכולת לצרוך בצורה ראוותנית, ובתהליך מוותרים על צריכה של מוצרים שתורמים לרווחתם בצורה ישירה, אם בהווה ואם בעתיד (כאשר מוותרים על חיסכון), ומוותרים על פנאי, בגלל עבודה רבה יותר שנועדה לממן ראוותנות.
תרבות של הימנעות מצריכה ראוותנית (כפי שקיימת במקומות מסוימים, למשל במדינות הסקנדינביות) היא חוזה חברתי משפר רווחה. הסכמה לא להתחרות בראוותנות. כמובן שקשר שלילי בין רמת חיים לרווחה הוא גם תוצאה של פגיעה באחרים, ובפרט פגיעה בסביבה. גם כאן, הצריכה של האחד – אם צריכה זו תורמת לזיהום הסביבה ולפליטת גזי חממה – פוגעת ברווחה של האחר, בהווה ובעתיד. ולכן מוצדק להפעיל כללי רגולציה שמצמצמים את החופש הכלכלי של בני אדם, ובפרט לאסור על פעילויות מזהמות מסוימות או למסות אותן (כך שהמזהם יפנים את ההשפעות החיצוניות השליליות שהוא מטיל על אחרים).
למשל, אם טיסה תורמת להתחממות גלובלית, אז רצוי (בהסכמה בינלאומית) למסות טיסות של בני אדם ושל מוצרים. נסיעה ברכב מזהמת? רצוי (כפי שעושים) למסות את הדלק. הטיסה/הנסיעה ברכב תורמת לרווחה (או כך לפחות בני אדם רבים סבורים), אבל מזהמת את האטמוספירה, וכך יש לנו תחלופה בין רווחה מיידית לזיהום הסביבה ופגיעה ברווחה, וקל לספק דוגמאות נוספות. אבל יש מקרים שצמצום הזיהום דווקא תורם לרווחה – אין באמת תחלופה. למשל אגרות גודש או תשלום ריאלי (על פי הביקוש והיצע) על חניה. שני מהלכים מצמצמי גודש בכבישים, וצמצום הגודש תורם ישירות לרווחה, ובאופן עקיף תורם לרווחה דרך צמצום זיהום האוויר.
אבל אם אנחנו כבר עוסקים בטיסות ובפליטת גזי חממה, האם לא נכון להעדיף תוצרת מזון מקומית? האם אין כאן טיעון של ממש, טיעון חשוב של מתנגדי החשיפה ליבוא של מזון, על פיו גם אם יוקר המחייה ירד בזכות יבוא חופשי הרווחה האנושית לא תעלה בגלל זיהום האוויר וההתחממות הגלובלית כתוצאה מיבוא המזון? ובכן, הנתונים רומזים שדווקא בגלל איכות הסביבה מוטב לאפשר יבוא (כמעט) חופשי.
קצת נתונים על תעבורת מזון בעולם, לפי טון לק”מ: בערך 60% מהתעבורה היא בים (או נכון יותר על מים, כולל נהרות, אגמים ותעלות) ובערך 40% ביבשה (מתוך זה כרבע ברכבות ושלושה רבעים בכלי רכב).אז רגע, מה לגבי כל המזון שמטיסים? כמעט כלום: 0.16% מתעבורת המזון העולמית. ועוד שני נתונים חשובים שיאפשרו לנו להגיע למסקנה שיבוא מצמצם זיהום:
ראשית, טון ק”מ הובלה באוויר מזהם בערך פי 50 מטון ק”מ בים. שנית, הזיהום בהובלה ימית ויבשתית הוא לא גדול יחסית לזיהום הנוצר מייצור המזון. רק 6% מטביעת הרגל הפחמנית של ייצור מזון (בממוצע – כי יש הבדלים גדולים בין סוגי מזון שונים) מקורו בהובלה. 94% בייצור.
מה המסקנה? שאם יצרן מזון במדינה מרוחקת יעיל יותר מיצרן מקומי, אם בגלל זמינות מים ואם בגלל תנאי האקלים או מכל סיבה אחרת, ולכן מייצר את אותו המזון עם טביעת רגל פחמנית של 90% או פחות בהשוואה ליצרן המקומי, הרי שמוטב לייבא. גם יותר זול וגם פחות מזהם. היוצאים מן הכלל הם מיעוט המזונות שחייבים לצרוך מאוד טריים, ולכן הם מוטסים. אז כן ליבוא בננות ואבוקדו ועוד הרבה פירות וירקות, אגוזים ושקדים, דגנים, קטניות, ובשר ומוצרי חלב וביצים (כמובן רק אם היבוא זול יותר). ואפשר להגיד לא ליבוא אוכמניות, אספרגוס, שעועית ירוקה (ויש עוד פירות וירקות שהטריות קריטית) וגם דגים טריים, אם השיקול המרכזי הוא השיקול הסביבתי. רק לדייק מעט: אמנם טענתי שהובלה אווירית של מזון היא זניחה, אבל כדאי לציין שגם 0.16% מהמון זה לא מעט. מדובר על 15 מיליון טון-ק”מ בשנה בעולם, כאשר כל טון-ק”מ פולט 1.13 ק”ג CO2eq. (הובלה ימית להשוואה: 0.023 ק”ג פליטה לטון-ק”מ, והנפח השנתי הוא 5.54 ביליון טון-ק”מ.)
בקיצור, מי שרוצה לפגוע ברמת החיים שלנו במטרה לצמצם פגיעה בסביבה, ומתנגד לכן ליבוא מזון, מפספס בגדול. משיג למעשה את התוצאה ההפוכה. מוטב, למשל, לפעול למען מיסוי כבד של צריכת בשר, בהסכמה בינלאומית אם המטרה היא צמצום פליטת גזי חממה. (רפתות אגב מזהמות מאוד גם מקומית – זה לא רק גזי חממה, וזו עוד סיבה לחשוף לתחרות מיבוא מוצרי חלב ובשר).
מקור לנתונים Our World in Data –