לטענת מחקר חדש של כלכלני המוסד לביטוח הלאומי, שממצאיו הוצגו השבוע בכנס השנתי של האגודה הישראלית לכלכלה, המדיניות הכלכלית של הממשלה פעלה להגדלת אי השוויון בין העשירונים הנמוכים באוכלוסייה לבין העשירונים הגבוהים משנת 2003 ועד היום. לטענת צוות החוקרים, בראשות סמנכ”ל מחקר ותכנון, לאה אחדות, כפי שצוטט ב”הארץ”, “התקציבים, שבשנים האחרונות פעלו להגדלת אי השוויון בישראל, פעלו גם להאטת הצמיחה במשק, בגלל ההשפעות השליליות של אי שוויון גבוה על קצב הצמיחה”.
קשה להשתומם ממצאי המחקר לגבי השלכות מדיניות האוצר תחת הנהגתו של שר האוצר, בנימין נתניהו, על הגידול באי השוויון. תחת הסיסמה “מקצבאות לעבודה” חל צמצום חד בהיקף החלוקה מחדש של ההכנסה, דרך קיצוץ במיסוי וצמצום בקצבאות. מטבע הדברים, כאשר לוקחים פחות מהעובדים בעלי ההכנסה הבינונית והגבוהה ונותנים פחות קצבאות לעניים, אי השוויון גדל, לפחות בטווח הקצר שנמדד במחקר.
אי השוויון הגבוה המאפיין את התפלגות ההכנסה בישראל בהחלט מעורר דאגה, אבל המסקנות שהחוקרים גזרו מהממצאים, לגבי השלכות המדיניות הכלכלית על הצמיחה, שגויות. מחקרים מראשית שנות ה-90, שבחנו נתונים על אי שוויון בהכנסה וצמיחה כלכלית ע”פ מדינות רבות בעולם, הובילו למסקנה שאי שוויון פוגע בצמיחה. על סמך מחקרים אילו הגיעו החוקרים מהמוסד לביטוח לאומי למסקנה ששינוי המדיניות בישראל פגע בצמיחה. כלומר, לטענתם, לא רק שמדיניות האוצר פגעה בחלשים, אין בכוחה להביא לצמיחה כלכלית.
אבל, המציאות מורכבת יותר. הממצאים על ההשפעה השלילית של אי השוויון על הצמיחה אינם מובילים למסקנה שחלוקה מחדש של ההכנסה על ידי הממשלה במטרה להשיג שוויון תתרום לצמיחה כלכלית. בפרט, ע”פ אחד ההסברים המרכזיים שהציעו המחקרים משנות ה-90 המוקדמות לממצאים, אי השוויון בהכנסה פגע בצמיחה הכלכלית בדיוק משום שבעטיו נוצר לחץ להגדלת המיסוי והחלוקה מחדש של ההכנסה, ומדיניות זו פגעה בתמריצים לעבוד ולהשקיע, ובכך נפגעה הצמיחה הכלכלית. יתרה מזו, מחקרים מסוף שנות ה-90, שהתבססו על בסיס נתונים גדול יותר, הגיעו למסקנה שהקשר בין אי שוויון לצמיחה אינו כה פשוט, ובפרט, לא נמצא כל ביסוס להשערה שאי שוויון פוגע בצמיחה כלכלית.
מסקנת החוקרים מהמוסד לביטוח לאומי לא רק שאינה עקבית עם ממצאי המחקרים מהעולם, היא גם אינה עומדת במבחן ההיגיון. האם יש ספק שצמצום בקצבאות שמותנות בהימנעות מעבודה, תורם לתמריץ לעבוד? האם לא ברור שגידול בכוח העבודה תורם לתוצר ולצמיחה?
אבל, גם אם החוקרים טועים במסקנתם לגבי השלכות מדיניות הממשלה על הצמיחה הכלכלית, הממצאים לגבי הגידול באי השוויון צריכים לעורר דאגה. אבל, המסקנה שיש לחזור למדיניות הקצבאות הנדיבה יחסית, זו שקדמה לרפורמה של נתניהו, אינה מובנת מאליה. ההנחה שככל שהמדינה תסייע יותר לעניים מספרם יפחת ואי השוויון יצומצם, אינה בהכרח נכונה לטווח הארוך. מחקרים מהעולם מראים שהקשר אינו ברור כל כך. במקרים רבים סיוע לעניים יוצר דווקא גידול במספרם, ללא שיפור של ממש במצבם. הנתונים הישראלים מרמזים על בעיה דומה. עד הקיצוץ של 2003, תשלומי ההעברות (קצבאות הביטוח הלאומי, תשלומי גמלאות, סיוע בדיור, והעברות דרך מלכ”רים ציבוריים ופרטיים למטרות רווחה, השכלה, דת ותרבות) גדלו על פני השנים כאחוז מהתוצר. בו בזמן, היקף העוני הלך וגדל. מדיניות הסיוע לא הצליחה לתרגם משאבים הולכים וגדלים לצמצום בהיקף העוני.