איך מושכים לאוניברסיטה העברית “כוכבים”

ליאור דטל, רותם שטרקמן, “הלימודים באוניברסיטה כבר לא רלוונטיים? “זו פשוט אגדה אורבנית”, באתר דהמרקר, 13 לאוקטובר 2018

 

בארה”ב איש סגל מקבל 600-400 אלף דולר בשנה ונשיאים מקבלים 2-1.5 מיליון דולר

נשיא האוניברסיטה העברית, אשר כהן, לא מקפיד על האמת, בראיון ארוך לדהמרקר. אבל אולי דבריו לא הובנו על ידי המראיינים, והוא התכוון לכוכבים בתחומים המבוקשים ביותר, אז אתמקד בניתוח העובדות:

חלק מהבעיות של האוניברסיטאות בישראל נובעות מכך שהן למעשה נשלטות על ידי חברי הסגל הבכיר – הבינוניים. לא רק שלסגל יש כוח רב אלא שהמסלול לתפקיד הנשיא עובר במקרים רבים דרך תפקיד יו”ר הוועד. כן, הפרדה בין הנהלה לוועד העובדים פשוט לא קיימת. זה אגב, גם המקרה של נשיא האוניברסיטה העברית אשר כהן, שאולי בהפריזו בנתוני השכר בארה”ב לא השתחרר ממסורת השקרים של ראשי הוועד במלחמות על השכר.

כתבתי על זה והצגתי עובדות רבות לגבי השכר בישראל ובארה”ב כבר לפני למעלה מעשור, כאשר הסגל הבכיר יצא בשביתה בדרישות שכר. גם אם השכר עלה מאז, זה כלל לא משנה את התמונה. הטענה שמכרו לציבור הייתה שיש בעיה של בריחת מוחות ולכן צריך להעלות כאן את השכר לכולם. אבל הרוב המכריע של חברי הסגל בישראל אינם כוכבים ואם יהגרו לארה”ב, שכרם לא יעלה בהרבה, ולמעשה עבור רבים השכר בכלל ירד. כי פרופסור נטול הישגים בתחום לא מבוקש, יקבל שכר נמוך מאוד במכללה בארה”ב, ואילו כאן הוא יקבל שכר גבוה בדומה לעמיתו בתחום מבוקש שמייצר מחקר חשוב.

אז למה לא נותנים שכר בהתאם לביצועים והחלופות הכלכליות? המראיינים שואלים את נשיא האוניברסיטה:

אני רוצה שחוקרים מצוינים, ה”דן שכטמנים” של העולם, יוכלו לקדם את המחקר שלהם בלי קשר למה שחושבים עליהם. אי אפשר להרוג בגלל כמה בטלנים את כל המערכת. אנחנו בודקים תפוקה בצורה מסודרת. בכמה מקומות עבודה במשק אנשים בודקים את התפוקה גם בגילי 60-50? התרבות אצלנו מעריכה את מי שעושה יותר.

איך אתם מושכים לכאן מרצים מובילים – “כוכבים”? למה לא לשלם להם יותר מלאחרים?

והנשיא אשר כהן משיב:

אין לנו יכולת לפתות אותם מבחינה כלכלית, כי אנחנו חיים לפי הסכמים קיבוציים, והשכר של כולנו נקבע על ידי הממונה על השכר.

ובכן, תשובה מוליכת שולל. כי האמת היא שמשרד האוצר תמיד לחץ לשכר דיפרנציאלי בהתאם להישגים וחלופות כלכליות, והשכר האחיד שנקבע בהסכם קיבוצי הוא תוצאה של התעקשות של הוועדים, כולל הוועד שאשר כהן עמד בראשו.

 

דברים שכתבתי לפני עשור:

שכרו השנתי של פרופסור מן המניין (הדרגה הגבוה ביותר בסולם הדרגות האקדמי) עולה על 80 אלף דולר (כולל ערכן הכלכלי של הטבות שונות כמו שבתון, פנסיה תקציבית, ועוד). השגת תקציבי מחקר וותק בדרגה תורמים תרומה נוספת לשכר, אבל באופן כללי השכר באוניברסיטאות בישראל אחיד, ואינו מושפע מתחום המחקר, המוסד האקדמי, והישגים בהוראה או במחקר. כך למשל, פרופסור לרפואה באוניברסיטה מקבל את אותו השכר שמקבל פרופסור למוסיקולוגיה במכללה ציבורית. כך גם שכרם של שני פרופסורים לביולוגיה יהיה זהה זה לזה גם אם האחד עוסק במחקר בחזית המדע, ומחקריו זוכים להערכה רבה בעולם, והשני פסק לחלוטין מעיסוק במחקר לפני 30 שנה, ומלבד מספר מצומצם של שעות הוראה (של חומר שהיה בחזית המדע בשנות ה-70) הוא מקדיש את כל זמנו לייעוץ פרטי או סתם לעיסוק בתחביבים ונסיעות לחו”ל (במימון האוניברסיטה כמובן).

בארה”ב, יעד ההגירה המרכזי של אנשי האקדמיה, שכר הפרופסורים נקבע באופן אישי בהתאם לחוקי ההיצע והביקוש. חוקרים מצטיינים בתחומים מבוקשים יקבלו שכר גבוה בהרבה מחוקרים בינוניים, בעיקר בתחומים פחות מבוקשים. מה שכרו של פרופסור בארה”ב? השכר באוניברסיטאות הציבוריות גלוי לציבור. עיון פשוט באינטרנט מגלה שבאוניברסיטת ויסקונסין, לדוגמא, פרופסור במחלקה למוסיקולוגיה מקבל שכר שנתי של 55 עד 95 אלף דולר, ובממוצע כ-75 אלף דולר. פחות משכרו של פרופסור למוסיקולוגיה בישראל. פרופסור ממוצע במחלקה לבוטניקה מקבל שכר של כ-85 אלף דולר, ופרופסור למתמטיקה כ-100 אלף דולר – לא גבוה יותר באופן משמעותי מהשכר בישראל.

לעומת זאת פרופסור לכלכלה מקבל בממוצע שכר של 165 אלף דולר – כמעט כפול מהשכר של עמיתו בישראל. אבל הבעיה האמיתית היא שהמצטיינים מקבלים שכר גבוה יותר. שכרם של הכוכבים במחקר בכלכלה עולה על 200 אלף דולר לשנה, ובתחומים כמו מימון או רפואה אפילו הרבה יותר מכך.

 

בהמשך קישורים לשלושה (מתוך רבים) טורים שפרסמתי בעיתונות הישראלית שמרחיבים על הנושא.כדאי במיוחד לקרוא את האחרון שמראה איך “חובבי השוויון” (ועד העובדים של הסגל הבכיר שמתנגד לשכר דיפרנציאלי) בסופו של דבר דרש וקיבל תוספת שכר לוותיקים על חשבון הצעירים.

לא להעלאת שכר הפרופסורים (פורסם בדהמרקר 26.6.06)

שביתת המרצים – המציאות מעט יותר מורכבת (פורסם במעריב 13.12.07)

החזרה ללימודים: החוקרים הבינוניים הרוויחו, הציבור והסטודנטים הפסידו (פורסם בידיעות אחרונות – 20.2.08)