שיטת דור א’ ודור ב’ גם בטענות המתמחים

בחלקים נרחבים במגזר הציבורי בישראל, ובצורה קיצונית בהשוואה בינלאומית, העובדים הוותיקים דופקים את הצעירים יותר. שיטת דור א’ ודור ב’, פערי השכר הגדולים לפי הוותק, תנאים משופרים לעובדים קבועים על חשבון עובדים זמניים ועובדי קבלן, ואפילו בצה”ל, אם דברים לא השתנו בעשורים האחרונים, זו השיטה: החיים ללא תורנויות לוותיקים ועומס תורניות ואימונים לצעירים.
אז אני חושד שאת עיקר הטענות של הרופאים המתמחים על נטל העבודה הבלתי סביר, שכולל משמרות של יותר מ-24 שעות, הם צריכים להפנות לעמיתיהם הוותיקים, אבל זה לא אומר שמדובר במצב נסבל. מדובר בשערורייה בלתי נתפסת, ונדמה לי שאין צורך להרחיב.
אז אולי באמת כל מה שאנחנו רואים כאן זה חלק מהשיטה הישראלית של הוותיקים דופקים את הצעירים, אבל בסופו של דבר מדובר במחדל חמור של משרד הבריאות, שמאפשר לתופעה הזו לשרוד עשרות שנים. זה לא רק האינטרס של המתמחים לעשות משמרות סבירות. זה האינטרס של כל מי שנזקק לשירותי רפואה בישראל.
עם זאת, אציין שמשמרות ארוכות של צעירים אינה תופעה ייחודית לישראל. אני חושד שבישראל זה קיצוני, אבל לא בדקתי. 

שתי נקודות קשורות:

1. ההבחנה בין “אי שוויון רע לאי שוויון טוב” – פוסט שכתבתי לא מזמן –

עומר מואב, “אי שוויון טוב ואי שוויון רע”, בלוג בעיקר כלכלה, 13 בפברואר 2020

2. למה אנחנו יוצאי דופן בעולם, לפחות בעולם המפותח? למה התפתחה בישראל תרבות של חזירות? של היעדר בושה לפגוע באחר? ההתנהגות של וועדי העובדים בישראל זה בסה”כ חלק מתופעה תרבותית רחבה הרבה יותר. מספיק להיווכח בכך בכבישי ישראל, אחרי נהיגה במדינה אירופאית, כדי להבין שמשהו כאן יוצא דופן. לשאלות האלה אין לי תשובה. אבל לא כדאי להתעלם מהתופעות האלה כשרוצים לאמץ כאן את ספר החוקים של שוודיה או דנמרק.