השימוש בכרטיסי דביט והמינוס של הציבור

בשיטה הקיימת של שימוש בכרטיסי אשראי הלקוחות מקבלים אשראי בכל רכישה, אשראי שהוא לרוב מיותר והוא לא ניתן בחינם, ולכן עלותו מגולגלת לצרכנים דרך מחירי המוצרים. כתוצאה רוב הציבור מקבל אשראי שאינו צריך ומשלם עבורו.

לא מפתיע לכן שבעסקאות מסוימות (בהיקף כספי גבוה – למשל כרטיסי טיסה) מקבלים הנחה על שימוש בכרטיס חיוב או “קנס” על שימוש באשראי.

הטענה של מרכז המחקר שכרטיס חיוב ידחוף אנשים ל”מינוס” נשמעת לי לא כל כך סבירה וההסבר של בינדמן לא ברור לי. בשונה מכרטיס אשראי הרי כאן רואים מיד את החיוב בחשבון, כפי שבינדמן מציינת בצדק. 

מצורף דו”ח של רשות ההגבלים בנושא “הגברת היעילות והתחרות בתחום כרטיסי החיוב” בדו”ח זה ניתן למצוא נתונים מצויינים לחיזוק הטענות ברשומה זו, בין היתר – 

עסקאות הדביט צפויות להיות זולות משמעותית מעסקאות החיוב הנדחה עבור בתי העסק. בנוסף, הן מעניקות לצרכן אמצעי תשלום נוסף, כלי לניהול יעיל של התקציב, ונגישות לכרטיסי תשלום גם כאשר הוא אינו זקוק לאשראי או אינו יכול לקבל אשראי. למרות זאת, בישראל, בניגוד למקובל במרבית המדינות שנבדקו על ידנו, רוב העסקאות הן מסוג חיוב נדחה ולא מתבצעות כמעט עסקאות חיוב מידי

כרטיסי החיוב נפוצים מאוד במדינות המפותחות, לדעתי הרבה יותר מכרטיסי אשראי. ובכל מקרה, המעבר לשימוש בכרטיס עם צ’יפ (שקיים גם באשראי) מאפשר ביצוע עסקאות בקלות ובבטיחות תוך שימוש בקוד האיש. מערכת הבנקאות בישראל נמצאת בפיגור רציני בהשוואה למדינות המפותחות, ואני מאוד מקווה שבנק ישראל יצליח במהלך הנכון של מעבר מסיבי לשימוש בכרטיסי חיוב.