אפשר פשוט לחשוף את השוק המקומי ליבוא חופשי. אם רוצים את רווחת הציבור, זה הדבר הנכון. לא להגביל את רכישת שמן הזית, כמו כל מוצר אחר, על ידי חסימה או צמצום יבוא. כפי שהסברתי בפוסטים קודמים רבים, הטענה שיבוא מגדיל אבטלה אינה נכונה. אבל, אם משרד הכלכלה, מסיבות שונות ומשונות (בעיקר הגנה על קבוצות אינטרס על חשבון הציבור) רוצה לצמצם יבוא במטרה לשמור על מחיר גבוה ליצרנים המקומיים, הוא יכול לאשר יבוא מוגבל על ידי מכסות או על ידי מכס. מכס בשיעור מסוים עדיף על מכסה. אז מה יש לנו להתפלא שמשרד הכלכלה דווקא הולך על מכסות?
בשיטת המכס, כל מי שרוצה יכול (אחרי מעבר של כמה מדורי גיהינום ביורוקרטי) לייבא ולהתחרות על הצרכן המקומי. משרד הכלכלה לא צריך להתערב בשוק מעבר לקביעת המכס. בשיטת המכסות המשרד צריך לנהל את השוק: להחליט מי יזכה במכסה ומה הקריטריון לזכייה. תחרות במכרז על המחיר הסופי לצרכן נשמעת לרבים כפתרון מצוין, (אני לא חושב שזה מה שעושים עם שמן הזית) אבל היא ממש לא. המשמעות היא (כמו שקרה עם הגבינות הקשות) כמות מוגבלת בשוק במחיר נמוך – חלק זוכים חלק לא. רק חסר הגרלה בסגנון “מחיר למשתכן” (עם כל הבעיות שלה).
ואם אין תחרות על המחיר לצרכן, אז היבואן עם המכסה פשוט נהנה מרווחיות מופרזת על חשבון הציבור.
חדשות מאת משרד הכלכלה והתעשיה – החלטה בדבר שיטת חלוקת מכסות שמן זית לשנת 2018
הלל גרשוני, “נטו הרס: כך משחקת המדינה בענף משק הזית”, באתר מידה, 29 לינואר 2018