האיומים שמשמיעים חדשות לבקרים ועדי העובדים ובראשם ההסתדרות “להשבית את המדינה” אם הממשלה לא תיסוג בה מכוונתה לבצע רפורמה זו או אחרת, ממחישים שוב ושוב את הכוח המופרז שממנו נהנים ארגונים אלו בישראל. ההתנהלות הכוחנית של איגודי העובדים מיקמה את ישראל במקום הראשון בקרב המדינות המפותחות בהיקפי השביתות ביחס לגודלו של כוח העבודה.
המרוויחים העיקריים מן השביתות הם איגודי העובדים החזקים של המגזר הציבורי, אשר נהנים מהעדר תחרות, ומחופש פעולה ניכר בחסות החוק. ביכולתם להשבית שירותים ציבוריים חיוניים, להכריז על שביתות רחבות היקף לאות “אהדה” עם מאבקו של ועד זה או אחר, ואף להוציא אל הפועל שביתות “מעין פוליטיות” נגד המדיניות הכלכלית של הממשלה. כתוצאה, עובדים במגזר הציבורי בישראל אינם מתוגמלים על סמך כישוריהם או הישגיהם אלא בהתאם ליכולתם להזיק.
השביתות התכופות גורמות לחוסר יציבות במשק, הן מאיטות את הייצור במשק ומנחיתות מהלומות אנושות על העסקים התלויים בשירותיו של המגזר השובת. כך יוצא שחברי האיגודים החזקים זוכים לתנאים מועדפים בעוד שעובדים רבים נאלצים לסבול הרעה בתנאי העסקתם: זכות השביתה אינה משרתת אפוא את ה”חלשים” בחברה – אלה משלמים לרוב את מחירה.
בשונה מישראל, רוב מדינות מערב אירופה, שסבלו בעבר משביתות רבות, נתנו דעתן על ההשלכות הכלכליות של השביתות ונקטו צעדים שונים שהביאו לצמצום דרסטי בהיקפן במהלך העשורים האחרונים. את המגמה הובילה, ממשלתה של מרגרט תאצ’ר, ואולם, גם מדינות המזוהות בדרך כלל עם הדגם האירופי הסוציאל דמוקרטי, כמו גרמניה, אוסטריה, הולנד ודנמרק, אינן מגלות עוד סבלנות מופלגת כל כך כלפי תופעת השביתות.
עקרון השקט התעשייתי, למשל, הקובע כי כל עוד ההסכם הקיבוצי שעליו חתומים המעביד והמועסקים עומד בתוקפו העובדים אינם רשאים לשבות, אומץ במדינות אירופיות רבות ומהווה דוגמה חשובה. העיקרון קיים גם בישראל, אך החוק והפסיקה מגבילים את הסנקציות על הפרתו והעובדים, שאינם נדרשים לשאת באחריות למעשה בלתי חוקי, אינם מהססים להפר אותו.
דוגמה נוספת היא הדרישה לקיום הצבעה חשאית בקרב כלל העובדים לפני ההכרזה על שביתה. בגרמניה, באירלנד ובבריטניה, דרישה זאת מעוגנת בחקיקה. בישראל, לעומת זאת, את ההחלטה על הפעלת נשק השביתה עדיין מקבלים קומץ חברי ועד, לעתים משיקולים פוליטיים ובניגוד לעמדת רוב חברי הארגון.
עיקרון נוסף הוא ההקפדה על אי תשלום שכר בגין ימי השביתה. עיקרון זה, המקובל כמעט בכל מדינות העולם, מאלץ את העובדים לשקול היטב את השימוש בנשק השביתה, בידעם שגם הם עשויים להיפגע ממנו. בישראל, רוב השביתות במגזר הציבורי מסתיימות רק כאשר הממשלה מסכימה לוותר על זכותה להפעיל את עקרון ניכוי השכר, הנעקף גם באמצעות שימוש בשביתות חלקיות: מאחר שהשכר עשוי להישלל מן העובדים רק בעת שביתה מלאה, יכולים האיגודים בישראל לנקוט עיצומים, שאינם בגדר שביתה מלאה, וכך להסב נזק מבלי לשלם על כך מחיר. זו הסיבה שהחוק הצרפתי מתיר לעובדים להכריז על שביתה מלאה בלבד.
הבעייתיות הטמונה בניצול לא מרוסן של זכות השביתה מתחדדת כאשר מדובר בשירותים ציבוריים חיוניים, שהפסקתם עלולה לסכן את שלום הציבור. מדינות אירופה הבינו שדווקא בשירותים חיוניים צריך החוק לתת בידי הרשות המבצעת כלים על מנת לאזן את כוחם של העובדים. בבריטניה, למשל, רשאית המדינה להורות לכוחות הצבא לתפוס את מקומם של העובדים. בספרד, במקרים שבהם המדינה משוכנעת כי השביתה גורמת לפגיעה קשה, יכולה הממשלה לאלץ את הצדדים לפנות לבוררות. בגרמניה נהוג לספק שירותים חיוניים לציבור גם בעת שביתה. ואפילו בצרפת, מדינה המאפשרת חופש פעולה ניכר לאיגודים המקצועיים שלה הממשלה אינה מותירה בידי העובדים את ההחלטה בנוגע להיקף השירותים החיוניים הנדרשים בעת שביתה.
נחישותם של הממשלות ושל בתי המחוקקים האירופיים לשים קץ למגיפת השביתות ותופעות הלוואי שלה – אבטלה, פגיעה בצמיחה, כרסום בסיוע לשכבות החלשות – מילאה תפקיד מכריע בצמצום ממדי הבעיה והשגת האיזון הנכון בין זכויותיהם של העובדים לטובת הכלל, איזון שישראל עוד רחוקה ממנו מרחק רב.