(מבוסס על נייר מדיניות שכתבתי עם שני שרייבר)
למרות השקעה ניכרת, גם אם לא מספיקה, בתשתיות תחבורה בישראל, העומס בכבישים רב, וכפי הנראה במקומות רבים אף מחמיר עם השנים, וגורם לבזבוז זמן ניכר של הציבור ולפגיעה בפריון. בנייר מדיניות זה אנו מציעים דרך להתמודדות עם בעיית הגודש בכבישים בישראל שתהווה השלמה להשקעה בתשתיות תחבורה. הפתרון המוצע כולל שני מרכיבים מרכזיים. ראשית, תמריצים לצמצום השימוש ברכב פרטי בכבישים עמוסים על ידי החלפת מרכיבים במיסוי הקיים היום על רכב באגרות גודש. כלומר, צמצום מס הקנייה על רכב חדש והמס על הדלק, והקמת מערך למיסוי השימוש ברכב בהתאם למאפייני השימוש בפועל – תשלום על נסיעה בכביש עמוס. שנית, כצעד משלים שיגדיל משמעותית את החלופות העומדות בפני הציבור, אנו ממליצים על הסרה (חלקית לפחות) של חסמי הרגולציה בתחום התחבורה הציבורית, ובכך לאפשר ליוזמה פרטית להפעיל אוטובוסים, מוניות שירות ותחבורה שיתופית.
המחקר בתחום התחבורה מראה שלא ניתן למנוע גודש משמעותי בכבישים על ידי השקעה (בהיקף סביר) בתשתיות תחבורה, ובכלל זה תחבורה ציבורית. מומחי התחבורה, כמו גם כלכלנים העוסקים בתחום, מסכימים שכל פתרון לטווח ארוך חייב לכלול מעבר לניהול עומסים על ידי תשלום אגרות גודש. הניסיון העולמי באגרות גודש, שאותו אנו סוקרים כאן, הוא מוצלח מאוד, ואף שיישומו אינו זוכה לפופולריות בציבור מראש, עם הזמן עמדת הציבור משתנה לחיוב, בגלל ההצלחה של השינוי בהגדלת הרווחה. אגרות גודש הן מס פרוגרסיבי: הנהנים העיקריים ממנו הם נוסעי התחבורה הציבורית, שנהנים מכבישים פנויים ואינם משלמים את האגרה. אבל הרווחה לנוסעי התחבורה הציבורית אינה באה על חשבון המשתמשים ברכב, שכן הנטל הממוצע עליהם אינו עולה, הוא רק מחולק בצורה הוגנת ויעילה יותר, וגם הם נהנים מכבישים עמוסים פחות.
לקריאת נייר המדיניות
https://www.idc.ac.il/he/research/aiep/Documents/Policy-Papers/Congestion-fees.pdf