נניח שמחר מדינת ישראל מחליטה שלחם צריך להיות חינם. היא מלאימה את כל המאפיות ומייצרת בדיוק את כמות הלחם המיוצרת היום, ומחלקת אותו בחינם. מה יקרה? יהיה מחסור ותורים ללחם. איך אני יודע את זה? כי הביקוש ללחם אינו קשיח לחלוטין. בעבר כשהלחם היה מסובסד בישראל אנשים אכלו יותר לחם והאכילו איתו בהמות. עכשיו אם הייתם נולדים לסיטואציה שלחם חינם ויש תורים ללחם והייתי אומר יש לי פתרון קסם: לגבות על זה מחיר ריאלי שמשווה בין הביקוש להיצע. הייתם אומרים לי ‘אוי גזירה קשה על הציבור’. מה שאני מנסה להגיד זה שהסטטוס קוו הוא לפעמים מאד חזק ואנשים חושבים על שינוי שמשפר את מצבם כגזירה. זה בדיוק הסיפור של אגרות גודש.
אגרות גודש אינן גזירה על הציבור – הן שינוי חלוקת הנטל, שינוי שישפר את הרווחה של כמעט כולם.
הטענה הפופולרית ביותר נגד אגרות גודש היא הטענה שעד שלא תהיה תחבורה ציבורית ראויה, אגרות גודש אינן ראויות. הטענה הזו שגויה לחלוטין. היא מתעלמת מהעובדה שיש בישראל חלופות לנסיעה על הכביש בשעות העומס לרבים. לא צריך להוריד את כולם מהכביש – מספיק חלק די קטן בשביל לשחרר את הפקק. ניסוי נעים לירוק הדגים את הדברים יפה: התמריץ הכלכלי דחף נהגים רבים לשיתוף נסיעות, למעבר לתחבורה ציבורית, לשינוי שעת הנסיעה, מעבר לאופניים או לויתור על הנסיעה.
הטענה הזו גם מתעלמת ממאות אלפי הנוסעים באוטובוסים היום שתקועים בפקקים. עוד בידיעה שסוקרת את הנאום שלי בכנס גלובס:
https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1001219319