ברשומה הזו אני אתייחס באופן ביקורתי לכמה מהרעיונות של הוגי הפרוטקציוניזם סביב ממשל טראמפ אשר מצדיקים את מדיניות הסחר שלו. למי שלא קרא את הרשומה הקודמת, אני מעתיק כאן את ליבת העניין – שורה של שאלות שלטענת הפרוטקציוניסטים התשובה עליהם היא “כן”: האם גירעון מסחרי לכשעצמו הוא בעיה שצריך לפתור? האם מכסים יכולים לצמצם אותו? האם מקור הגרעון המסחרי של ארה”ב הוא החשיפה ליבוא הסיני, המעמד הדומיננטי של הדולר כמטבע רזרבה עולמי, או הצפת חיסכון שמקורה בסין? האם הגרעון המסחרי הוא סיבה מרכזית לדה-תיעוש של המשק האמריקאי? האם אפשר לתעש מחדש את המשק האמריקאי? האם תיעוש מחדש של אמריקה יעשיר את […]

אין ויכוח אמיתי על כך שמדיניות הסחר של ממשל טראמפ היא לא-מושכלת: היא שרירותית ובלתי צפויה, המטרות שלה לא ברורות או סותרות, והקשר בין המטרות האלה ובין האמצעים שנועדו להשגתן הוא קלוש. אולם בממשל וסביבו מסתובבים מספר רעיונות המאפשרים לטעון כי הביצוע אולי אינו מושלם, אך הכוונות נכונות וחלק מהאמצעים ראויים. בין מקדמי הרעיונות האלה אפשר למנות את הכלכלנים סטיבן מירן, ראש מועצת היועצים הכלכליים, מייקל פטיס, מאוניבסיטת פקינג וקרן קרנגי לשלום עולמי, ואורן קאס, הכלכלן הראשי של מכון אמריקן קומפאס, אותו הוא הקים. הם אנשים מלומדים בעלי רעיונות מעניינים ומגובשים שיש להתייחס לעמדותיהם הפרוטקציוניסטיות ברצינות, גם אם האפשרות שצעדי […]