מאמר מערכת, “חוק נאמנות לרגב”, באתר הארץ, 23 לספטמבר 2018
….לנוכח אי־שיתוף הפעולה של כחלון רגב החליטה לנסות לקדם מחדש את חוק “נאמנות בתרבות”, שיעביר למשרדה את הסמכות לשלול תמיכה ממוסדות תרבות….
חוק נאמנות בתרבות הוא חוק בזוי, היאה לשלטון טוטליטרי, ואין לו דבר וחצי דבר עם נאמנות למדינה — אלא רק עם נאמנות לשלטון הימין. הוא מיועד להשתיק קולות ביקורתיים והוא חלק ממתקפה כוללת על האופוזיציה, על המיעוטים, על שומרי הסף במשרדי הממשלה ומחוצה להם, במערכות אכיפת החוק והמשפט ובתקשורת. אסור לתת לו לעבור.
מתוך מאמר המערכת, מדור דעות, “הארץ” שמבקר את השרה רגב ואת השר כחלון שלא עושה די בשביל לחסום את רגב.
אמנם אין לי אהדה למסרים הפוליטיים של השרה רגב, ואם אני הייתי צריך לקבוע קריטריונים למימון תרבות הייתי בוחר באחרים, אבל אני מתקשה שלא להשתומם על הביקורת ועל הטענה שיש כאן השתקה. כמובן שיש הבדל בין חסימת מימון לבין השתקה, וחבל שהטענה הדמגוגית הזו חוזרת כל פעם מחדש.
ברצינות, מה אתם רוצים, כותבי מאמר המערכת, שהממשלה הימנית תממן תרבות לפי קריטריונים של השמאל? אתם חושבים שניתן לממן הכל ללא קריטריונים? זה לא ברור שברגע שהמדינה מממנת פעילות כלשהי הפוליטיקאים בשלטון יקבעו את סדרי העדיפות?
חבל שאתם לא מבינים שיש פתרון אחד פשוט להחלטות על הקצאה לתרבות על חשבון תקציב המדינה – לא לממן תרבות כלל, תרבות תתקיים גם בלי מימון ציבורי – יש פילנתרופים, ויש צרכנים. לא מדובר בשירות חיוני כמו בריאות או חינוך שרצוי שהמדינה (כספי המיסים) יממנו. מדובר במוצר מגוון מאוד וזכותו של כל אדם, כך להבנתי, לצרוך את התרבות שמתאימה לטעמו. מימון תרבות בכספי מיסים הוא כפייה מיותרת.