המשך הפקרת הכלכלה לידי הוועדים החזקים

קורא הכתבה (לפחות אני…) נותר מאוכזב. מצד אחד, תיאור הבריונות הבוטה של הוועדים החזקים בחסות ההסתדרות, ומצד שני ארלוזורוב מנסה ליצור סימטריה באשמה בין פוליטיקאים שמרנים לבין נציגי העובדים, ומהססת לגבי רפורמה, כמו החלת בוררות חובה. וכמובן (בהתאם לקו של דהמרקר) שום דבר על מהלכים רדיקאליים יותר ומתבקשים לצימצום כוחם של וועדי השאלטר.

ביטול זכות השביתה בשירותים החיוניים? ביטול הקביעות במגזר הציבורי? ישנם מהלכים רבים שיאפשרו איזון סביר יותר בין העובדים למעסיק, שאינו בעל הון, אלא הציבור הרחב שאינו מאורגן. כתבתי על כך במאמר עם הדס גבאי שפורסם בכתב העת תכלת, ותקציר בטור בדהמרקר. 

מי הם השמרנים? כך כותבת ארלוזורוב:

צירוף הנסיבות הזה מזכיר מאוד את ההשבתות הפראיות של הרכבת במאי האחרון – אירועים שנתנו רוח גבית לפוליטיקאים שמרנים מבית מדרשם של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ושרת המשפטים לשעבר איילת שקד, לקדם את חוק בוררות חובה בשירותים חיוניים.

הבעיה היא (וכאן אני מבין שאני מפסיד לייקים רבים ממעריצי נתניהו…) שראש הממשלה הוא שמרן בדיבורים בלבד. במעשים הוא לא מצטיין, אם להיות עדין. ראשית הוא לא יכול לשתף פעולה עם שקד – שרה לא מרשה? (היום כבר ברור ששרה שולטת בו בצורה מלאה. הטענה שלו על העדויות הרבות על כך, כולל לאחרונה של האדלסונים, שמדובר בשקרים לא משכנעת).

שנית, הוא אפשר לכחלון להיכנע לכל שטות של ההסתדרות והוועדים החזקים, ותרם תרומה משמעותית לחיזוק ההסתדרות. אין צורך להסביר לי שידיו היו כבולות בהסכם קואליציוני, כי זה פשוט קשקוש – גם כשהיו לו אפשרויות לפעול, למשל כששטייניץ היה שר אוצר, הוא לא פעל כלל לכיוון הראוי של הקטנת כוחם של הוועדים החזקים וההסתדרות. את תקופת המיתון של שנת 2008, עם שר אוצר מהליכוד, ניתן היה לנצל בשביל לעשות רפורמות חיוניות, כמו למשל הרפורמה שנתניהו הנחה את שטייניץ לקדם: מע”מ על פירות וירקות, רפורמה שהייתה עוברת אם לא נתניהו שבסופו של דבר חיבל בה… אבל נתניהו בחר לשמור על שקט תעשייתי.

די ברור שלאחרונה נתניהו לגמרי איבד עניין בכלכלה והוא עסוק בשרידותו בלבד, והכל כשר במאבק הזה, בוודאי הפקרת הכלכלה לידי ההסתדרות והוועדים החזקים.