רק לאחרונה ביקרתי את הטענות הכלכליות השגויות של אלכס זבז’ינסקי, הכלכלן הראשי של מיטב דש, שפרסם טור ב”גלובס” והיום, באותו העיתון, מתפרסם טור של צבי סטפק, יו”ר מיטב דש, שמגיב לטור של (ידידי) בועז ארד, שבתורו מגיב לכתבה של אהרון רוזן, ואת מי רוזן משבח בכתבה שלו? את צבי סטפק. המעגל נסגר 
אהרון רוזן, “המנכ”לים הבכירים בארה”ב בהצהרה משותפת חריגה והיסטורית: מפסיקים להתמקד בשורת הרווח”, באתר גלובס, 20 לאוגוסט 2019
אהרון רוזן מוסיף לכותרת הדרמטית מעלה פרשנות, שכוללת מה שנראה כמו הפרזה:
“השולחן העגול של העסקים”, מועדון מנכ”לים של כ-200 מהחברות המשפיעות ביותר באמריקה, הכריז בחגיגיות על מטרה חדשה לעסקים, והשליך את הציווי של [מילטון] פרידמן [שהתפקיד של חברות הוא למקסם רווח תחת מגבלות החוק] לפח האשפה ההיסטורי.
בועז ארד, מספק פרשנות מתונה יותר לדברים, שעיקרה הבנה שדרך דאגה לרווחת העובדים והלקוחות ניתן לספק ערך גבוה יותר (רווחים) לבעלי המניות, וטוען שהפרשנות בתקשורת מוטה על ידי האידיאולוגיה של המדווחים. הגיגי הלב האנטי קפיטליסטים מכתיבים את הטון.
בועז ארד, “נגד מהפכת המנכ”לים: הרווח הוא לגמרי העיקר”, באתר גלובס, 27 לאוגוסט 2019
ההנחה הדרמטית כי ההצהרה של 181 מנכ”לים בכירים כי “רווחים זה לא הכול” היא “שינוי כיוון”, מבוססת בעיקר על אי הבנה של מהות הקפיטליזם, אך לא מדובר בשינוי כיוון, אלא בהצהרה על המשמעות הרחבה של השיטה הקפיטליסטית
אני נוטה להסכים עם הפרשנות של ארד: כל ההצהרה של פורום המנכ”לים הבכירים נראית לי כתרגיל ביחסי ציבור לתמיכה ברווחיות החברות ובמשכורות של המכ”לים, אבל ממליץ לכם לקרוא גם את הכתבה של רוזן וגם את הביקורת של ארד ולשפוט לבד. אני רוצה לחזור לסגירת המעגל: צבי סטפק, יו”ר מיטב דש, מבקר את ארד שביקר את רוזן, ששיבח את סטפק.
צבי סטפק, “הניסיון לטעון שהרווח משרת את כולם הוא מיתמם ומטעה”, באתר גלובס, 14 לאוקטובר 2019
ובכן, סטפק כותב בין היתר:
אבל הקפיטליזם שחזה מילטון פרידמן כבר לפני יותר מ-50 שנה, כזה שאכן מבוסס על חירות, יוזמה ותחרות, זה, מה לעשות, לא הקפיטליזם שהתפתח בפועל. זה שהתפתח בפועל, הוא זה, שלצד תרומתו הבלתי ניתנת לפקפוק לאנושות, ייצר לא מעט עוולות. הוא זה, שבהרבה מאוד חלקים שלו, לא ייצג באמת שוק חופשי. השוק החופשי שהתפתח היה שוק חופשי מדי, כזה שאיפשר ללא מעט חברות לפעול שנים רבות בדרך של הונאה, רמייה ועושק צרכנים ו/או עובדים, תוך ניצול כוח עודף ופערי מידע, ואוזלת ידם של הרגולטורים.
מדובר בטענה נפוצה אבל, במחילה לא רצינית. היא תמונת המראה של הקומוניסטים שטוענים שקומוניזם אמיתי פשוט מעולם לא נוסה. פרידמן, כמו רוב הכלכלנים שאני מכיר ותומכים בכלכלת שוק תחרותית (הידועה בכינוי קפיטליזם), הבין מצוין שבני אדם דואגים לעצמם, ולכן הדגיש את החשיבות של פעולה במסגרת החוק. אבהיר: לחוק (רגולציה של עסקים) יש תפקיד קריטי בהבטחת תחרות הוגנת וכלכלת שוק מבוססת על תחרות ולא על חופש לרמות ולהתארגן בקרטלים מונעי תחרות.
סטפק מוסיף:
אבל, התפישה של מילטון פרידמן וממשיכיו, זו שבאה לידי ביטוי בחוקי החברות הנוכחיים, איננה שחברה צריכה להרוויח, אלא שזה הכל. היא צריכה למקסם את רווחיה. ברגע שאתה קובע שזו המטרה, זה בהכרח יבוא על חשבון שאר מחזיקי העניין. זה יוצר פיתוי לנצל עובדים, לעבוד על לקוחות וכד’, וזה מה שאכן קרה במציאות העסקית בעשרות השנים האחרונות.
זו טענה מעוררת תמיהה: משתמע ממנה שבגלל שהתפיסה היא שרווח הוא חזות הכל, נוצר פיתוי של בעלי עניין לנצל עובדים ולרמות לקוחות. כאילו טבע האדם שדואג לעצמו הוא פועל יוצא של תפיסה או הצהרה כזו או אחרת, ורק אם הצהרה תשתנה, תשתנה לאחריה ההתנהגות.
סטפק מלין גם על השכר המופרז של המנהלים, אבל השכר המופרז של המנהלים הוא בדיוק ההוכחה לטעות היסודית שלו. הרי שכר המנהלים, אם הוא מופרז, הוא על חשבון הרווח לבעלי המניות. סטפק מייחס את השכר המופרז לתפישה של הקפיטליזם המילטון פרידמני שרווח הוא מעל הכל, ולמעשה סותר את עצמו. השכר המופרז הוא במקרים רבים שיתוף פעולה בין בעלי שליטה ומנהלים שרוצים לעשוק את בעלי המניות האחרים, שוב בסתירה לחזון של פרידמן, הרציונל של סטפק.
סטפק גם לא נמנע מהביקורת הרגילה על הקפיטליזם שיוצר אי שוויון מופרז. איך אפשר אחרת? בסופו של הטור, הקורא נשאר עם התהייה: אז מה סטפק בכלל רוצה להגיד? שבני אדם צריכים להיות יותר נחמדים לזולת? או אולי שרצוי לשפר את הרגולציה שמאפשרת עושק? לא ממש ברור… מה שכן ברור זה שהטור מספק יחסי ציבור לחברה שסטפק עומד בראשה.