“אבל המעסיק חזק והעובד חלש!”

יתכן שהמעסיקים הם באמת בצד החזק במו”מ על שכר ותנאי עבודה, אבל זה רק מוכיח שיש פחות מידי מעסיקים ויותר מידי מחפשי עבודה בשכר. ולכן המסקנה הנובעת מה”חולשה” של העובדים – שרצוי שהמחוקק יחזק אותם, פשוט מופרכת. הרי ככל שהמחוקק יחזק את העובדים ויחליש את המעסיקים, עוד פחות אנשים יבחרו ליזום, להשקיע, להסתכן, ולהקים או להרחיב עסק, והתוצאה הצפויה היא שכר נמוך יותר.

הכשל של בעלי תפישה “חברתית” נובע לדעתי משורשים מרקסיסטיים. ראיית העולם כקשיח (“קשיח לחלוטין” למקפידים על ז’רגון של כלכלנים) – עולם שבו בחירה אינה מושפעת מתמריצים. “לכל אחד לפי צרכיו” מניח שיש דבר כזה צרכים. אבל כמעט כל “הצרכים” שלנו מושפעים ממחיר. כמה בננות אני “צריך”? כשהבננות זולות אני צריך יותר מאשר כשהן יקרות. ומה לגבי “כל אחד נותן לפי יכולתו”? כשאני עייף אני לא יכול לעבוד עבור 30 שקלים לשעה, אבל עבור 200 שקלים אני יכול.

החשיבה הזו גם עומדת בלב ההתנגדות למחיר דרך (אגרות גודש). המחשבה שהביקוש לנסיעה הוא קשיח לחלוטין, ולכן, בהעדר חלופות “סבירות” מדובר במס נוסף ולא יותר.

וחזרה לעניין המעסיקים והעובדים:

בלב התפיסה המרקסיסטית נמצאת חברה מעמדית של בעלי הון (מעסיקים) ועובדים’ החלוקה נתונה. המציאות כמובן שונה מאוד. ההחלטה של בני אדם ליזום, להשקיע, להסתכן ולהקים או להרחיב עסקים, היא הגורם המרכזי בצמיחה כלכלית. גם יצירת מקומות עבודה וגם אספקת שירותים ומוצרים. חבל שרבים, כולל מחוקקים, רואים במעסיקים את אויב הפרולטריון.

לכבוד חג העצמאות ה-71, אולי כדאי גם לצאת לעצמאות מעול המרקסיזם?