קשה לחלוק על כך שיתרונה האיכותי של ישראל, הבא לידי ביטוי בהתפתחותה הכלכלית, ואף בחוסנה הביטחוני, תלוי באיכות ובהיקף ההשכלה האקדמית שהמדינה יכולה להעניק לאזרחיה. נוכח הידרדרותה של מערכת החינוך היסודית והתיכונית עולה ביתר שאת החשיבות העצומה של מתן חינוך גבוה ואיכותי בהיקף רחב לאזרחי המדינה הצעירים. אין צורך להכביר מילים על חשיבות המצוינות בעידן שבו העממיות והרדידות זוכות לשיעורי הרייטינג הגבוהים ביותר.
כוונת משרד האוצר להעלות את שכר הלימוד באוניברסיטאות, ובכך לפעול בניגוד מוחלט להמלצות ועדת וינוגרד נראית על פניו תמוהה. כיצד ניתן לצפות לחינוך גבוה בהיקף רחב ולשיווין הזדמנויות בחינוך, כאשר שכר הלימוד חוסם את גישתם של מעוטי היכולת הכלכלית ללימודים? האם אין בקרבם ברוכי יכולת שכלית? האם לא תפקידה של המדינה לסייע, לפחות לאילו שיכולים לנצל את הסיוע כראוי, לצאת ממעגל העוני? כיצד ניתן להתעלם מכך שעלות הלימודים גם כך גבוהה למעשה בהרבה משכר הלימוד? יש ספרים וציוד, מגורים, מזון וחשבונות שונים לשלם.
האם לא מוצדק שסטודנטים לאחר שירות צבאי סדיר שבו תרמו שנתיים או שלוש שנים מחייהם למען המדינה יקבלו לפחות את הזכות לשלם שכר לימוד נמוך? זאת במיוחד לנוכח העובדה שחלקם אף נאלצים לשרת במילואים, לעיתים על חשבון זמן הלימודים.
יש גם צד שני למטבע: בסופו של דבר, המשכילים הם אלה שנהנים מהכנסה גבוהה מהממוצע במשק. זה קורה אמנם אחרי מספר שנים של לימודים, גם אם לעיתים בתנאים כלכליים לא קלים, אבל קשה בכל זאת להצדיק גביית מיסים מהאזרח הממוצע כדי לממן לימודיו של זה שייהנה בסופו של דבר מהכנסה גבוהה. בנוסף, קיים גם אי צדק רב בקרב הסטודנטים. דווקא אילו שזכו בפחות כישורים נאלצים לוותר על לימודים באוניברסיטה או במכללה ציבורית, ללמוד במכללה פרטית או אפילו בחו”ל (רפואה לדוגמה), ולשאת עלות גבוהה לאין ארוך מזו של הסטודנט המוכשר שהתקבל לחוג יוקרתי באוניברסיטה, וייהנה מהכנסה גבוהה בעתיד.
השירות הסדיר בצה”ל לא צריך לזכות את הסטודנט בשום הטבה. פיצוי עבור השירות הצבאי שבבסיסו הפליה בין אילו שפנו ללימודים גבוהים ובין אילו שבחרו (מתוך רצון או מתוך אילוץ של אי עמידה בתנאי הקבלה למוסדות להשכלה גבוהה) שלא ללמוד, פסול מעיקרו. צריך לצמצם את אי הצדק הנורא הנובע מכך שרק חלק מאזרחי המדינה מתגייס לשירות צבאי ע”י תשלום שכר לחיילים בתמורה לשירותם ולא דרך מגוון הטבות לחיילים משוחררים המותנות בלימודים או ב’עבודה מועדפת’.
הפתרון הסביר ביותר הינו סיוע לסטודנטים לא בשכר הלימוד אלא בהלוואות נוחות בערבות המדינה. הרתיעה הקיימת מלקיחת הלוואה לצורך לימודים אינה מוצדקת. שכר לימוד אינו דומה להוצאות צריכה שוטפות – השכלה גבוהה הינה השקעה מצוינת שמניבה לרוב תשואות גבוהות הרבה יותר מכל השקעה סולידית אחרת. סטודנטים שטוענים כי אינם רוצים לשקוע בחובות רק כדי לרכוש השכלה, לא יהססו כעבור מספר שנים לקחת הלוואות לרכישת דירה בהיקף כספי גדול הרבה יותר.
יתרון נוסף של הלוואות לסטודנטים הינו מניעת הצורך בהפליה בשכר לימוד על בסיס רקע משפחתי. הלוואות לסטודנטים מבטלות את הצורך בבחינת “מידת המצוקה” של הסטודנט. זו, מולידה שורה של עיוותים ו”התחכמויות”. מצד אחד: קרנות המונעות סיוע למי שרשומים כבעלי כלי רכב או נסעו לחו”ל (גם אם מדובר בקטנוע 50 סמ”ק ובנסיעה לצורך ביקור משפחה רחוקה) ומצד שני- סטודנטים “מרובי מלגות” הרושמים את דירתם ברמת אביב על שם הסבתא ואינם עובדים משום שאינם צריכים לעבוד.
בנוסף, קרנות ויחידות סיוע משלמות שכר לעובדי המנגנון שפרנסתו על אבחון קשיים כלכליים. את כל זה ניתן לחסוך. מי שמספיק מוכשר ללימודים באוניברסיטה יכול לעמוד בהחזר של הלוואה, בתנאים נוחים במיוחד, גם בסדרי גודל של 100,000 שקלים. כמובן שמדיניות של הלוואות במקום סובסידיה לשכר לימוד גם מצמצמת במידה רבה את ההפליה בין הלומדים במוסדות הציבוריים ובין אילו שנאלצים ללמוד במכללות פרטיות.
הצעתו של שר האוצר, אהוד אולמרט, להנהיג שכר לימוד דיפרנציאלי המבוסס על רקע משפחתי נשמעת טוב ואולי אף תשרת את מטרתה – נטרול חלקי של ההתנגדות להעלאת שכר הלימוד – אבל ברמה העניינית אין לה מקום. אין גם כל הפתעה בהצהרת הסטודנטים שבכוונת להלחם כנגד המלצות האוצר לצמצום הסובסידיה לשכר הלימוד, ברם טענתם שזו תעצים את העוני ואת הפערים בחברה, אינה רצינית. על הסטודנטים והפוליטיקאים שרוצים לתרום להשכלה בישראל, לפעול למתן אשראי נוח שיאפשר לכל אדם המסוגל לכך לרכוש השכלה גבוהה.