ישראלים מעדיפים להיות שכירים, ומעדיפים את המגזר הציבורי

ריקי ממן בפוסט על העדפות של הצעירים הישראלים במגזר העבודה:

• כפי שריקי ממן טוענת, העובדה הזו מדגימה היטיב, שאין צידוק להמשך המגמה של העלאות השכר במגזר הציבורי על חשבון הציבור הרחב. אוסיף, שבעולם הדימויים של ראש הממשלה בנימין “השמן שרוכב על גבו של הרזה” נתניהו, המגזר הציבורי התנפח גם במספר העובדים וגם בשכר (בהשוואה לעליות מקבילות בשכר במגזר הפרטי).
• הרעה החולה במגזר הציבורי, זו שגורמת לו להיות כל כך אטרקטיבי, זו הקביעות. הקביעות פוגעת ביכולת של הממשלה לתפקד, פוגעת בשירות לאזרח, ופוגעת ביכולת של הממשלה להתמודד עם שביתות ודרישות שכר לא סבירות.
• הבעיה החמורה ביותר שהסקר חושף היא, שאפילו צעירים מעדיפים להיות שכירים. בלי יזמים, שלוקחים סיכון, משקיעים ויוצרים עסקים חדשים או מרחיבים קיימים, פשוט אין צמיחה כלכלית ואין יצירת משרות. אבל כשהגישה היחימוביצ’ית – המעסיק הוא האויב וצריך עוד ועוד חוקים במטרה להכביד עליו למען העובד – אז כמובן שהרצון להיות מעסיק יורד. תוסיפו לזה את ארגוני העובדים שחודרים למגזר הפרטי, ובמקרה של הצלחה יכולים לסחוט את היזם שלקח את כל הסיכון, והתוצאה היא שמוטב להיות שכיר. הגישה היחימוביצ’ית בסופו של דבר פוגעת פגיעה קשה בעובד הממוצע, שבגלל חוסר השקעה במגזר הפרטי (זו עובדה: ההשקעה בישראל במגזר הפרטי נמוכה בהשוואה למדינות המפותחות), סובל מביקוש נמוך ומפריון עבודה נמוך, ולכן משכר נמוך.