אין ויכוח אמיתי על כך שמדיניות הסחר של ממשל טראמפ היא לא-מושכלת: היא שרירותית ובלתי צפויה, המטרות שלה לא ברורות או סותרות, והקשר בין המטרות האלה ובין האמצעים שנועדו להשגתן הוא קלוש. אולם בממשל וסביבו מסתובבים מספר רעיונות המאפשרים לטעון כי הביצוע אולי אינו מושלם, אך הכוונות נכונות וחלק מהאמצעים ראויים. בין מקדמי הרעיונות האלה אפשר למנות את הכלכלנים סטיבן מירן, ראש מועצת היועצים הכלכליים, מייקל פטיס, מאוניבסיטת פקינג וקרן קרנגי לשלום עולמי, ואורן קאס, הכלכלן הראשי של מכון אמריקן קומפאס, אותו הוא הקים. הם אנשים מלומדים בעלי רעיונות מעניינים ומגובשים שיש להתייחס לעמדותיהם הפרוטקציוניסטיות ברצינות, גם אם האפשרות שצעדי טראמפ מודרכים על-ידי רעיונותיהם מוטלת בספק. בשורה התחתונה, הרעיונות שלהם הם לא-אורתודוקסיים, שזו דרך עדינה לומר שהם נשענים על הנחות שרוב הכלכלנים רואים אותן כבלתי מתקבלות על הדעת. אבל אלה עדיין רעיונות כלכליים שכדאי לנתח, לאתגר, ולהבין מה הכשלים הטמונים בהם והיכן יש בהם טעם.
המחלוקת הזו מזכירה מחלוקות קודמות בין כלכלנים אורתודוקסים ולא-אורתודוקסיים, כמו לגבי התקפות של ה’תאוריה המוניטרית המודרנית’ (MMT), שהתישה הרבה מאוד כלכלנים בניסיון להבין מה בכלל התאוריה החמקמקה הזו אומרת, ולאחר שהתבררו יסודותיה, להבהיר מדוע היא מופרכת. אני חושב שהמקרה הנוכחי מעניין יותר. בעוד שהניסיון להבין את MMT היה מתיש, מעצבן ובסופו של דבר לא פרודוקטיבי, בגלל ההתעקשות של בעלי התאוריה שלא להגדירה באמצעות מודלים עם הנחות ברורות, הכלכלנים הפרוטקציוניסטים מדברים היטב את השפה של הכלכלה הבינלאומית ואפשר לפחות להבין מה בדיוק הם אומרים והיכן חוסר ההסכמה.
עיקר המחלוקת נוגע לשאלות הבאות:
האם גירעון מסחרי לכשעצמו הוא בעיה שצריך לפתור?
האם מכסים יכולים לצמצם אותו?
האם מקור הגרעון המסחרי של ארה”ב הוא החשיפה ליבוא הסיני, המעמד הדומיננטי של הדולר כמטבע רזרבה עולמי, או הצפת חיסכון שמקורה בסין?
האם הגרעון המסחרי הוא סיבה מרכזית לדה-תיעוש של המשק האמריקאי?
האם אפשר לתעש מחדש את המשק האמריקאי?
האם תיעוש מחדש של אמריקה יעשיר את המשק האמריקאי, או לפחות ייטיב עם מעמד הפועלים האמריקאי?
התשובה של שלושת הכלכלנים האלה לשאלות הללו היא כן, עם דגשים שונים (לא כולם יסכימו עם הכל). ברשומה הזו אני אנסה להסביר את טענותיהם, ובע”ה ברשומה נוספת אציג את הביקורות העיקריות עליהן.
אתחיל בסקירה קצרה של הפרוטקציוניסטים והגישות שלהם. סטיבן מירן הוא היחיד שבאמת נמצא בממשל ויתכן שיש או תהיה לו השפעה ישירה על קבלת ההחלטות. הוא כלכלן עם דוקטורט מהארווארד שעבד כאסטרטג בכיר בחברת ניהול נכסים וזמן קצר גם כיועץ לשר האוצר בממשל טראמפ הראשון, סטיבן מנוחין. עד לא מזמן הוא השמיע רעיונות ימין כלכלי ששולבו עם פרוטקציוניזם בטחוני. ארה”ב נמצאת ביריבות מול סין וחייבת לבסס מספיקות-עצמית בתעשיות אסטרטגיות. כמובן חימושים, אך גם שבבים, וכו’. את המדיניות הכלכלית של ממשל ביידן, ‘ביידנומיקס’, שהכילה רעיונות כאלה, ביקר בין השאר על ההתמקדות בעידוד תעשיות הקשורות בקיימות ושינוי אקלים ועל הרגולציה והבירוקרטיה הסבוכות. במקום להקים מערך מסורבל שתומך באנרגיות מתחדשות ותחומים אחרים שנכונים מבחינה פוליטית אך אין לחשוד שטמונות בהם הזדמנויות עתידיות, יש לשחרר את החסמים מפני השוק החופשי והתעשיות הרצויות יקומו מאליהן.
עם הקמת ממשל טראמפ השני, מירן מונה לתפקיד מפתח – ראש מועצת היועצים הכלכליים. באותו זמן הוא פרסם נייר מדיניות מקיף שכותרתו ‘מדריך למשתמש לעיצוב מערכת הסחר העולמית’ , שבו הציג רציונל לצורך לעשות זאת ותוכנית ביצוע קונקרטית. ליבת הניתוח שלו היא הטענה שהדומיננטיות של הדולר גורמת לייסוף של הדולר באופן שפוגע בתעשיות הייצוא האמריקאיות. שאר משקי העולם נהנים מן מהדומיננטיות הזו, כי לכאורה ארה”ב מספקת לעולם שירותים ציבוריים על חשבונה: מטבע עולמי, שוק הון עמוק, נכס בטוח אולטימטיבי (אג”ח אמריקאי), מערכות מסחר, תשלומים וסליקה המספקות הגנה משפטית מלאה על זכויות קניין פיננסיות, וכו’. אם כן, הגיע הזמן לכפות על אומות העולם לשלם על השירות שארה”ב מספקת להן ועולה לה בדמים.
תוכנית הפעולה היא להגיע להסכם על סדר עולמי חדש, ‘הסכם מאר-א-לאגו’ (פארפראזה על ‘הסכם פלאזה’ משנת 1985), שבמסגרתו ארה”ב תכפה על שאר העולם לפצות את ארה”ב באופנים שונים כגון מכסים, הגברת רכישה של ייבוא אמריקאי, או אפילו תשלומי כופר. מתכונת הפעולה היא שימוש בריוני בעוצמה הכלכלית האמריקאית, באופן שהולם את גישת טראמפ ביחס לנאט”ו בזירה הביטחונית: תמו הימים בהם ארה”ב מימנה מכיסה את ה’פאקס אמריקאנה’; אם משקי העולם רוצים בסדר הכלכלי העולמי הקיים ובשירותים האמריקאים המאפשרים אותו, שישלמו. המטרה היא לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה – בסדר הכלכלי העולמי החדש תישמר הדומיננטיות של הדולר, אבל גם התחרותיות של הייצוא התעשייתי האמריקאי תישמר באמצעות כפייה תחת איומים. מכסים הם לא הפתרון היחיד, אבל בהחלט פיתרון קבע אפשרי ולא רק כלי מיקוח במטרה לחזור לעולם הוגן יותר של סחר נטול מכסים.
אורן קאס הוא הוגה שמרן שגדל במשפחה יהודית באזור בוסטון. ההגות שלו עוסקת בניתוח הבעיות של החברה האמריקאית, בעיקר של מעמד הפועלים הפוסט-תעשייתי, ומתמקדת בסוגיות כמו הידלדלות ההון החברתי, שקיעת המשפחה והקהילה ונזקי הדה-תיעוש. בניגוד לזרמים השמרנים הדומיננטיים מאז שנות השמונים, שהרעיונות הכלכליים שלהם היו נטועים בדרך כלל בימין עם עקרונות כמו צמצום מדינת הרווחה, מזעור המעורבות הממשלתית בשוק ומיסוי מקל, השמרנות החברתית של קאס מובילה אותו דווקא לרעיונות כלכליים המזוהים עם השמאל: התנגדות לגלובליזציה, מדיניות המצמצמת אי-שוויון בהכנסות, הגנה על עובדים, וספקנות כלפי היכולת של השוק לספק פתרונות יעילים עקב כשלי שוק. בפרט השוק אינו מוביל בהכרח למסלול פיתוח תעשייתי מייטבי והמסקנה הנובעת מכך היא שנדרשת מידה מסויימת של תכנון מלמעלה, מדיניות תעשייתית.
החשיפה ליבוא תעשייתי זול מסין היא המקור העיקרי למגמות השליליות שהוא מזהה. התעשייה האמריקאית חוסלה, ובניגוד להבטחות, לא קמה חלופה שהציע שגשוג לעובדיה. משרות השירותים החדשות המוצעות לעובדים בעלי השכלה נמוכה לא מספקות את הביטחון, הכבוד והמעמד שסיפקו העבודות בתעשייה. אכן, יבוא זול מוריד את יוקר המחייה ומשפר את ההכנסה הריאלית הממוצעת של משקי הבית האמריקאים. אבל יש כאן תחלופה שצריך לדון בה; עובדים אמריקאים רבים היו מעדיפים את העולם החלופי שבו המוצרים אמנם יקרים יותר, אך הם מיוצרים בארה”ב והתעשייה עדיין מספקת תעסוקה מכובדת להמונים, גם אם כל זה בא על חשבון העושר ורמת המחייה החומרית. יתר על כן, הגרעונות המסחריים לא גרמו להגברת ההשקעות הזרות במשק האמריקאי, אלא לתוצאה האפשרית השנייה – שיעורי חיסכון נמוכים יותר של הממשלה ומשקי הבית. כלומר, השפע הנובע מסחר החוץ אינו בר-קיימא, התוצאה של הגלובליזציה היא שהמשק האמריקאי אינו מנצל את המשאבים העודפים כדי להשקיע אלא כדי לצרוך מעל ליכולותיו. הפיתרון הוא מימוש הנוסטלגיה לעידן התעשייתי האבוד: בין השאר, הטלת מכסים שיחיו מחדש את התעשייה האמריקאית ויחזירו עטרה ליושנה. את הרעיונות האלה פרס בספרו, ‘העובד של פעם ושל העתיד: חזון לחידוש העבודה באמריקה’, שפורסם בשנת 2018. סגן הנשיא ואנס כינה אותו “ספר מבריק. בין החשובים ביותר שקראתי”. ההכלאה הזו בין שמרנות ובין שמאל כלכלי היתה בעבר מחוץ למטריה הרחבה של הימין האמריקאי, אבל כעת היא הופכת לחלק מהזרם המרכזי.
מייקל פטיס הוא כלכלן בלא דוקטורט, עם תארים שניים מקולומביה ביחב”ל ובמנהל עסקים, שבדומה למירן החל את דרכו המקצועית בייעוץ בגופים גדולים בעולם הפיננסי. הוא פירסם מספר ספרים המתמקדים במדיניות הפיתוח של סין ומזהירים מפני חוסר האיזון שלה. כיום הוא עמית בקרן קרנגי לשלום עולמי ומרצה למימון באוניברסיטת פקינג היוקרתית. אמנם הוא מדבר את השפה של מקרו-כלכלה בינלאומית וכשהוא כותב או מדבר קל לראות לנגד העיניים את המשוואות הסטנדרטיות של החשבונאות הלאומית שבהן הוא משתמש. אולם הוא שואב רעיונות מהמסורת הפוסט-קיינסיאנית הלא-אורתודוקסית, ובפרט נסמך על ג’ואן רובינסון, שהובילה באמצע המאה העשרים את המחנה האנגלי ב’מחלוקת שתי הקיימברידג” על המאפיינים של תהליכי צמיחה כלכלית אל מול הניאו-קלאסיקנים של ה-MIT, רוברט סולו ופול סמואלסון. רובינסון היתה אשת שמאל שראתה בעין יפה את מדיניות הפיתוח של מאו, ובכלל זה את מהפכת התרבות, ואף מצאה לנכון לכתוב דו”ח משבח על צפון קוריאה. ככל הנראה, הנטיות הפוליטיות שלה טירפדו את המועמדות הבטוחה לזכייה בפרס נובל עד למותה בשנת 1983. בדומה למקרה של קאס, העובדה שרעיונות שמקורותיהם נטועים בשמאל הכלכלי העמוק מצאו שביתה בין מקבלי ההחלטות של ממשל טראמפ מעידה על שינוי הפרדיגמה הכלכלית בימין האמריקאי.
פטיס מחלק את העולם לשני סוגי משקים: אלה המקיימים עודף ואלה המקיימים גירעון במאזן המסחרי. סין היא הדוגמה הבולטת ביותר לקבוצה הראשונה וארה”ב לשנייה, אולם באופן דומה הוא משתמש ביחסים הכלכליים שבין גרמניה (עודף) וספרד (גירעון) כדוגמה מייצגת הממחישה את היחסים הכלכליים שבין סין וארה”ב. הנחת היסוד שלו היא שגירעון מסחרי מתמשך הוא מצב בלתי-מאוזן הנובע מהחלטת מדיניות ולא, כמקובל בין כלכלנים, תוצאה של משתני עומק מקרו-כלכליים כמו יתרון יחסי וצמיחה כלכלית. משקים אשר מייצרים מעבר לצריכתם ומקיימים עודף ייצוא עושים זאת באמצעים מלאכותיים: סובסידיות לתעשיינים, הגנות מפני יבוא, חלוקת אשראי מפלה, מיסוי עובדים ומשקי בית, וכו’. למעשה, מדיניות פיתוח כזו עושקת עובדים ומעשירה את התעשיינים, ומכאן הכותרת של סיפרו האחרון: ‘מלחמות סחר הן מלחמות מעמדות’ (2021). הכוונה היא שחוסר האיזון (כפי שפטיס רואה זאת) בסחר בינלאומי הוא תוצאה של עימותים בין בעלי הון ועובדים בתוך משקים. בצד השני נמצאים המשקים שצורכים מעל לכוח הייצור שלהם, כלומר מקיימים באופן עקבי גירעון מסחרי. במשקים אלה, ובפרט בארה”ב, העובדים נהנים מצריכה הגדולה מכפי יכולתם, וכתוצאה מכך נוצר תהליך של איבוד נכסים לאומי והתרוששות שאינו בר-קיימא.
בסיפור של פטיס, ההתרוששות של משקי הגירעון היא תוצאה בלתי נמנעת של מדיניות הפיתוח במשקי העודף. הטענה הזו נסמכת על זהות חשבונאית בסיסית בכלכלה בינלאומית: הגירעון בחשבון השוטף (מושג רחב יותר של גירעון מסחרי) חייב להיות שווה לעודף בחשבון ההון, שמשמעו הוא אובדן נכסים מקומיים לטובת משקים זרים. אפשר להמחיש את ההיגיון שמאחורי הזהות הזו באמצעות אנלוגיה לכלכלת משק הבית: משקי בית יכולים לצרוך מעבר להכנסתם (לקיים גירעון בחשבון השוטף), אבל כדי לעשות זאת הם חייבים לאבד נכסים (לקיים עודף בחשבון ההון), כלומר ליטול הלוואות או לוותר על חסכונות. הם נהנים, כמובן, מצריכה עודפת בינתיים, אך אי אפשר לקיים מצב כזה באופן עקבי לאורך זמן כי יום הפירעון בוא-יבוא. בסופו של דבר, גירעון מסחרי מתמשך הוא הרסני לפיתוח הכלכלי ארוך הטווח.
היבט חשוב בקשר שבין החשבונות הלאומיים ופיתוח ארוך טווח הוא שהעודף בחשבון ההון יכול לממן שני סוגים של הוצאות מקומיות: צריכה (פרטית או ממשלתית) או השקעה. דרך אחרת לחשוב על העודף הזה, כמו גם על הצד השני של המטבע – הגירעון בחשבון השוטף – היא שהוא מממן את הפער שבין החיסכון המקומית וההשקעה המקומית. משקים צומחים זקוקים להשקעות זרות. העברת הנכסים לידיים זרות יכול להיות גם בצורה של השקעות כאלה, באופן ישיר כהשקעות ישירות, או עקיף, כאשראי למטרות השקעה. מהסיבה הזו, יש לצפות שמשקים הצומחים מהר יאופיינו בגירעון מסחרי אשר מהווה מקור למשאבים הנדרשים לשם ההשקעה, כמו מלט, ברזל, מכונות, וכו’. במובן הזה, גירעון מסחרי יכול להיות טוב או רע לפיתוח כלכלי ארוך טווח; טוב אם הוא מממן השקעות, רע אם הוא מממן צריכה פרטית או ממשלתית. הטענה של פטיס היא שבפועל, ארה”ב בחרה ברע. כאשר העולם מוכר לארה”ב יותר מאשר היא מכרה לו, הפידיון העודף הופך לאשראי המממן צריכה מוגזמת ולא השקעה.
כאמור, פטיס רואה במשק האמריקאי קורבן פאסיבי של מדיניות הפיתוח של סין, וכאן יש תפקיד חשוב לדומיננטיות של הדולר ושל המערכת הפיננסית האמריקאית. בגלל הדומיננטיות הזו, כאשר משקים המקיימים עודף במאזן המסחרי מחפשים מקום להחזיק בו את נכסיהם, היעדים המיידים הוא הדולר, האג”ח האמריקאי, והשווקים הפיננסיים של ארה”ב. בכך הם כופים על המשק האמריקאי עודף בחשבון ההון, כלומר איבוד נכסים לטובת שאר העולם ועודף צריכה על פני ייצור. הברירה העומדת בפני המשק האמריקאי היא אחת מהשתיים: לצרוך יותר או לייצר פחות, כלומר לשקוע באבטלה. כיום אין אבטלה בארה”ב, ולכן הממשל ומשקי הבית האמריקאים פשוט צורכים מעל ליכולתם. שימו לב כי בסיפור הזה, למשק האמריקאי אין כל יכולת להשפיע על גודל הגירעון המסחרי שלו וגם אין לו, משום מה, את היכולת להשתמש בגירעון המסחרי כדי להזניק את ההשקעות המקומיות. כמו כן, אין כל מנגנוני היזון חוזר אשר יכולים לדחוף את המשקים לאורך זמן למצב מאוזן יותר. מדיניות גוברת על כוחות שוק.
המרשם שפטיס מציע למשק האמריקאי הוא לקיים מדיניות שתאזן אותו מחדש. יש להמריץ את התעשייה ולהגביר את ההכנסה של משקי הבית, כך שהחיסכון וההשקעה המקומיים יגדלו. שימו לב שההנחה כאן היא שכאשר ההכנסה של משקי הבית תגדל, זה יוביל להגדלת חיסכון (או בלימת שחיקת החיסכון) ולא להגדלת צריכה, כך שמשקי הבית יעברו לצרוך בהתאם להכנסתם. האמצעים לעשות זאת הם הטלת מכסים, שיצמצו את הגירעון המסחרי שהוא מקור הבעיה, ללחוץ על מדינות העודף כמו סין וגרמניה לקיים מדיניות המעודדת צריכה גדולה יותר של משקי בית, פיחות של הדולר, כדי להפוך את הייצוא האמריקאי לתחרותי יותר ואת הייבוא ליקר יותר, הגברת ההשקעות הציבוריות, וחלוקת משאבים שתעשיר את העובדי על חשבון בעלי ההון. במילים אחרות, זוהי שוב מדיניות שמאל כלכלי מובהק.
זהו עד כאן. ברשומה הבאה אני אציג כמה ביקורות על התיזות האלה שבחלקן יהיו מבוססות על טורים וניירות של כלכלנים כמו מוריס אובסטפלד ופול קרוגמן.
ניתן לעקוב אחרי ינאי בקישור הבא