רבים כאן, ואני אחד מהם, מאוד אוהבים את הציטוט הזה של מרגרט תאצ’ר, אבל לדעתי הוא בעייתי בוויכוח לגבי השיטות הכלכליות השונות.
הבעיה המרכזית של סוציאליזם, לפחות סוציאליזם במובן של ניהול הכלכלה על ידי המדינה כתחליף לקניין פרטי וכוחות השוק, שזה די כושל בגלל מגוון סיבות. בעיקר העדר תמריצים והעדר יכולת תכנון והקצאה יעילה, הכלכלה הריכוזית, שנשלטת על ידי המדינה, מייצרת תוצר נמוך מאוד בהשוואה לכלכלה הקפיטליסטית. זאת האחרונה המבוססת על קניין פרטי ומנגנון הקצאה המבוסס על מחירים הנקבעים בתחרות.
את הבעיה הזו הטענה החביבה של תאצ’ר מפספסת.
האמירה של תאצ’ר, כפי שאני מבין אותה, מתמקדת בכך שהמדינה יכולה להעביר משאבים בין בני אדם, ואז צרכן אחד יכול לחיות במידה כזו או אחרת על חשבון צרכן אחר, עד שהכסף נגמר, לפי הציטוט. אבל במציאות המדינה, בעזרת מיסוי, מעבירה כסף מאדם לאדם. לא רק במדינות הרווחה הסוציאל דמוקרטיות. זה נכון גם בישראל ואפילו בארה”ב. היקף המיסוי שונה, אבל יש מי שמייצר יותר ויש מי שמייצר פחות, ואולי אפילו כלום, והמדינה, בין אם אוהבים את זה או לא, ממסה את האחד ומעבירה כסף לשני, והתהליך הזה הוא בר קיימא. הכסף לא נגמר.