כשהייתי סטודנט מחקר בתחילת הדרך באוניברסיטה העברית, עדיין כחבר קיבוץ ואפילו מזכיר קיבוץ, חקרתי בין היתר את הקיבוץ. המאמר הראשון שפרסמתי בכלכלה (ברבעון לכלכלה הישראלי) היה על מודל להפרטת הצריכה בחדר האוכל, כאשר לוקחים בחשבון את ההחצנות החיוביות (או השליליות) מהמפגש בחדר האוכל (או מהצפיפות).
חלק ניכר ממחקרי הקדשתי בדיוק לשאלה שהעסיקה את ידידי רן אברמיצקי כמה שנים מאוחר יותר: תעלומת הקיבוץ – איך קיבוצים יכולים להצליח בהעדר תמריצים כלכליים אישיים. התזה שלי הייתה שאנשים מוכנים לעבוד בקיבוץ בשכר שוויוני למרות פריון עבודה שונה בגלל האלמנט של הביטוח ההדדי. גם אם היום מצבי טוב אני לא יודע מה יהיה בעתיד, ומוטב לי לחיות ברמת חיים ממוצעת נמוכה יותר בחברה שמעניקה לי בטחון. ולמה אנשים עובדים בהיעדר תמריצים כלכליים אישיים? הטענה המקובלת היא, וזו גם טענתו של אברמיצקי, הלחץ החברתי.
זכורה לי שיחה בנושא תוך כדי הליכה לקפטריה בהר הצופים, שבמהלכה הסברתי בהתלהבות לסובבים אותי את המודל שלי. אוסקר ווליך, היום פרופסור בבן גוריון, ואז מרצה צעיר/דוקטורנט בעברית, אמר לי שאני מדבר שטויות: אנשים מוכנים לסבול את חוסר היעילות של הקיבוץ בשביל הסובסידיות האדירות מהציבור הישראלי. אוסקר לדעתי צדק ואת המחקר על הקיבוץ נטשתי.
בניגוד לאברמיצקי, לדעתי הפתרון ל”תעלומת הקיבוץ” אינו החיבה לשוויון והפיקוח ההדדי, אלא הסבסוד האדיר מהציבור בישראל: הקצאת קרקע ומים, מכסות ייצור מונעות תחרות, סובסידיה ישירה להשקעות ולבנייה למגורים, מניעת תחרות באיסור יבוא וההיתר לקרטלים בחקלאות, חישוב ייחודי של מס הכנסה, הסדר חובות הקיבוצים ועוד. 
ובסופו של דבר פשוט אין תעלומה. למרות כל הסובסידיות האדירות, התנועה הקיבוצית הגיע לפשיטת רגל, והרוב הגדול של הקיבוצים נטש את הקיבוץ – כלומר הם עדיין קוראים לעצמם קיבוץ, אבל “קיבוץ מופרט”. וקיבוצים כושלים עברו לשגשוג כלכלי אחרי שהסירו את כבלי הסוציאליזם.
אני צופה תגובות שמבלבלות קורלציה וסיבתיות: הקורלציה בין המודל הסוציאליסטי להצלחה כלכלית בתנועה הקיבוצית היום היא חיובית, אבל לא בגלל שהקיבוצים שבחרו בסוציאליזם הצליחו. בדיוק הפוך: רק קיבוצים במשבר כלכלי (הרוב הגדול) ויתרו על המודל הסוציאליסטי.
ואחרון, קראתי את הספר של אברמיצקי, ולמרות שאני חולק על חלק מהניתוח שלו, הספר בהחלט מעניין ושווה קריאה. הוא מספק נקודת מבט מעניינת של ילד עירוני שמבקר בקיבוץ וממשיך לשמור על קשרים עם הקיבוץ ככלכלן בוגר, ומנתח את הקיבוץ בביקורתיות של כלכלן אבל עם הרבה סימפטיה.