קצת הגיגים על הנושא בהמשך לוויכוח שלי עם ההיסטוריון דר’ אלי קוק.
רק אבהיר קודם: הטענה של הכלכלנים שהתאוריה של “שכר שווה לערך התפוקה השולית” היא הדרך הטובה ביותר להבין את התפלגות השכר במשק תחרותי, היא טענה פוזיטיבית. כלומר, טענה על המציאות ולא טענה נורמטיבית על מה ראוי שיהיה, או האם זה צודק או לא. (להבנתי, חלק מהוויכוח על התאוריה מול קוק ואחרים, נובע מערבוב טיעונים פוזיטיביים עם טיעונים נורמטיביים).
ובכן, על פי התאוריה, בכלכלה תחרותית – שלענייננו זו כלכלה שעבור מעסיקים השכר של העובדים נתון (לפי השכלתם, מקצועם, וכדומה) ונקבע בשווי משקל כללי של ביקוש והיצע, המעסיק בוחר את מספר העובדים כך שערך תפוקתם השולית שווה לשכרם. זו הדרך להשיא רווחים: כל עוד ערך התפוקה השולית (התרומה של עובד נוסף להכנסה של העסק) גבוהה מהשכר של העובד, כדאי להעסיק עוד עובד. מאחר ובשלב מסוים תפוקה שולית פוחתת, נתכנס לאופטימום שבו השכר שווה לערך התפוקה השולית.
עד כאן הגיוני, לא?
ובכל זאת, קשה להאמין. הרי גם אם ניקח תחום העסקה פשוט יחסית, שההבדלים בין עובדים שונים הוא קטן, ושכרם באמת נתון (למשל עובדי מכירות), עדיין קשה מאוד, אולי בלתי אפשרי, לדעת מהי התפוקה השולית.
מנהלת חנות “כל בו” למשל, צריכה להחליט כמה עובדי מכירות להעסיק. עובדי המכירות יכולים לעבוד כקופאים, לסדר את החנות (לקפל בגדים וכדומה), לסייע ללקוחות למצוא את מבוקשם, או לדחוף ללקוחות מוצרים שהם לא תכננו לרכוש.
כל עובד מכירות נוסף תורם להכנסות החברה גם בטווח הקצר של יותר מכירות וגם בטווח הארוך: שירות טוב מחזיר לקוחות. אז מה תפוקתו השולית של כל עובד נוסף? אין לדעת. כיצד מחליטה מנהלת החנות כמה להעסיק? אני לא יודע אבל אני מניח שיש לה איזה כלל או “תחושה” של מה נכון.
אבל, והנה סוף סוף הטיעון: בכלכלה תחרותית המעסיקים שהכלל שלהם או התחושה שלהם הכי “נכונה” – כלומר מעסיקים שהם הקרובים ביותר לשכר שווה תפוקה שולית – ירוויחו יותר וישרדו. לכן, התחרות תוביל למצב שבו שכר שווה (בערך) לערך התפוקה השולית.
כמו ברירה טבעית.
ואם לא השתכנעתם, מוזמנים להציע תאוריה חלופית…