הטענות שיש בעיות בשיטה המוניטרית בפרט בתהליך ייצור הכסף על ידי הבנקים המסחריים אינן חדשות. הטורים של חנן שטיינהרט שזכו כאן לביקורת לאחרונה שייכים לסוגה:
בפוסט הזה אבקר את הטענות ואסביר בקצרה כיצד הבנקים המסחריים מייצרים כסף וכיצד הבנק המרכזי בכל זאת שולט בכמות הכסף. מבקרי השיטה הם אנשים חסרי השכלה כלכלית שטוענים טענות שגויות וקל להפריך את הטענות שלהם. הבעיה: התמודדות אתם היא תהליך אינסופי – תמיד הם ימצאו עוד כלכלן שמצדיק את הטענות שלהם, ותמיד בדיקה מראה אחת משתיים: או שלא מדובר בכלכלן אמיתי (איש אקדמיה שהוא מומחה בתחום המקרו כלכלה) או שכן מדובר במומחה אמיתי שפשוט לא טוען מה שמייחסים לו.
מדובר לרוב בשילוב של שתי הטענות הבאות:
1. הבנקים המסחריים אינם מתווכים בין חוסכים שמפקידים את כספם בבנק ליזמים או משקי בית המבקשים אשראי, אלא מלווים כסף שהם מייצרים.
2. הבנקים המסחריים קובעים את כמות הכסף בכלכלה ולא הבנק המרכזי.
שתי הטענות שגויות!
אחת “ההוכחות” הפופולרית לטענות האלה מספק “מחקר” של הבנק אוף אינגלנד. מחקר שגם שטיינהרט ציטט כהוכחה לטענותיו השגויות (שאני לא בטוח שהן כוללות את השתיים המצוינות כאן).
עיון במאמר המדובר חושף תמונה שונה לחלוטין: במטרה למנוע ספק באשר לפרשנות הנכונה של המאמר, שאלתי את כותביו לכוונתם. מייל שחור על גבי מסך מחשב מבהיר, כי מדובר במסמך שמטרתו להסביר לציבור את מה שידוע לכלכלנים מוניטריים ולא במחקר שיוצא נגד התיאוריה הכלכלית האורתודוקסית. בנוסף, הבנקים המסחריים עוסקים גם עוסקים בתיווך פיננסי, ואף שהם מייצרים את רוב הכסף בכלכלה, כמותו תלויה בסופו של יום במדיניות המוניטרית של הבנק המרכזי. לבסוף, כותבי המאמר לא טוענים שאופן ייצור הכסף בכלכלה בעייתי או אינו ראוי.
ובכן, איך הבנקים מייצרים כסף? כשאדם מקבל הלוואה, הבנק לרוב רושם לזכותו יתרת זכות בחשבון העובר ושב, ובמקביל יתרת חובה בחשבון האשראי. בפעולה זו נוצר כסף יש מאין, פשוט משום שכסף מוגדר כיתרות הציבור בעובר ושב, בנוסף למזומן שבידי הציבור. ייצור הכסף יש מאין במתן אשראי אפשרי משום שבנקים לא מחויבים להחזיק ב–100% רזרבה במזומן (שקלים בכספת הבנק או פיקדון בבנק המרכזי) מול פיקדונות העובר ושב. אם הבנקים היו מחזיקים ברזרבה של 100% כפי שאנשי התנועה לשינוי מוניטרי דורשים, לא היתה אפשרות ליתרת זכות בעובר ושב ללא גיבוי מלא במזומן, וכך לא היו יכולים לייצר כסף יש מאין.
אבל בניגוד לטענות הפופולריות בתחום, הבנק המסחרי אינו מרוויח מתהליך ייצור הכסף אלא מהתיווך הפיננסי: רווח הנובע מההפרש בין הריבית שהוא משלם לבנק המרכזי ולציבור המפקידים, לריבית שהוא גובה ממקבלי האשראי. מאזן הבנק משקף את התיווך הפיננסי: מול האשראי שניתן לציבור (צד הנכסים במאזן) יש לבנק בעיקר את פיקדונות הציבור (בצד ההתחייבויות). אף שבתהליך מתן האשראי נוצר כסף, זה אינו הכסף שהבנק מלווה אלא כסף של מקבל האשראי, שנוצר כתופעת לוואי של תהליך ההלוואה. ואכן, אם הלווה ימשוך את כספו, הבנק ייתן לו כסף שהודפס על ידי הבנק המרכזי ולא כסף שנוצר יש מאין. לחלופין, אם בתהליך מתן ההלוואה רושם הבנק את יתרת הזכות ללקוח בחיסכון במקום בעובר ושב, לא נוצר כסף (יתרות זכות בתוכניות חיסכון אינן מוגדרות ככסף), אך אין הבדל מהותי בין המקרים לשני הצדדים. הדבר מוכיח שכך או כך, הבנקים אינם מייצרים את הכסף שהם מלווים.
עם זאת, עדיין נשאלת השאלה איך הבנק המרכזי שולט בכמות הכסף אם רובו מיוצר בתהליך מתן האשראי על ידי בנקים מסחריים. ובכן, הבנק המרכזי קובע את הריבית שבה הוא מעמיד אשראי לבנקים, ובכך שולט (גם אם לא באופן מלא) בתמריץ שלהם להלוות, ולכן בכמות הכסף בכלכלה. במקרה הצורך, הבנק המרכזי יכול גם להזרים או לספוג כסף לכלכלה ומהכלכלה, על ידי קניית ומכירת נכסים פיננסיים, וכך הוא משיג, בשעת הצורך, שליטה בכמות הכסף.