חנן שטיינהרט, “לנין צדק! אין דרך טובה לעשות מהפכה מאשר להרוס את המטבע”, באתר גלובס, 29 לפברואר 2020
פונים אלי רבים בפרטי, ושואלים אותי על הטורים של חנן שטיינהרט, שכותב (טורים ארוכים מאוד) בגלובס, ונושא את התיאור הבא: עורך דין בהשכלתו העוסק ומעורב בטכנולוגיה, מנהל קרן להשקעות במטבעות קריפטוגרפיים, ומתגורר בעמק הסיליקון זה 22 שנה. מחבר הספר “A Brief History of Money” ומקליט הפודקסט כאן אמריקה.
ובכן, הנה התשובה שלי:
אין ספק ששטיינהרט הוא בעל ידע רב. אבל מול הידע הרב, אין לאיש הבנה מקרו כלכלית, ולצד דברי טעם הוא כותב הרבה דברים שגויים. כמו רבים שאין להם השכלה כלכלית רחבה, הוא מבלבל בין צדדים ריאליים של הכלכלה לבין צדדים מוניטריים, וטועה בקשר שבין השניים.
בטורו האחרון למשל, הוא מלין על שחרור היצע הכסף מבסיס הזהב וטוען:
לייצור הכסף האינסופי היו תוצאות הרסניות על המשק כולו. ראשית הוא גרם לפיננסיאליזציה של אמריקה, שהביאה לשיבוש יסודי במערכות הבסיסיות של הכלכלה כולה. אשליית משאבים אינסופית ביטלה לכאורה את יסוד היסודות בכלכלה – הצורך לבחור בין אלטרנטיבות. אותה אשליה גם הביאה לבזבוזי עתק שמאחוריהם משחקים פיננסיים ותו לא. אלו כללו השקעות סרק עצומות שאין מאחוריהן צורך ממשי. כלומר, לקוחות המוכנים לשלם את מחירן האמיתי, והן הסתיימו שוב ושוב באסון.
אם תחשבו מעט תבינו שלמעשה זה סתם פטפוט, גם כאשר כמות הכסף בכלכלה גדולה מאוד, המשאבים הריאליים מוגבלים ובני אדם מקבלים החלטות תחת מגבלות עושר/הכנסה מחד ומחירי מוצרים מאידך. הצורך לבחור בין חלופות לא בוטל.
עוד הוא כותב:
אשליית היעדר מחסור גם אפשרה לנפח את הממשלה הפדרלית ללא גבול. זו גידלה את חובותיה פי 63 מ-370 מיליארד דולר ב-1971 ל-23.4 טריליון כיום. הזמינות האינסופית הזו של כסף מאפשרת לאמריקה להוציא כמעט שלושת רבעי טריליון דולר לשנה על התעשיות הצבאיות; על יותר מ-14 המדינות בעלות תקציבי הבטחון הגדולים במצורף; ועוד טריליון ורבע על עסקי הרפואה והתרופות. הגידול העצום הזה בתקציבים הפדרליים אפשר לוושינגטון לא רק לממן הרפתקאות צבאיות ותעשיית צבאית יקרות ומיותרות, אלא גם מנגנונים ביורוקרטיים ענקיים, חוסר יעילות אינסופית ובזבוז כספים עצום בתחומים רבים אחרים.
זה טיעון מתעתע. הרי אין חולק על כך שהממשלה הפדרלית שקועה בחובות אדירים, אבל הקשר בין החובות להדפסת כסף לא ברור. למעשה, אם יש קשר הוא בכלל הפוך! ככל שבנק מרכזי מדפיס יותר כסף הוא נהנה מרווחים גבוהים יותר וכל עוד לא נכנסים לאינפלציה מאוד גבוהה, הרווחים עוברים לידי הממשלה שיכולה לעשות בהם שימוש, ובכך לממן חלק מהגירעון במקום להגדיל חוב!
ולא רק זה: אין צורך בהגדלת כמות הכסף בשביל שהממשלה תוכל לקחת הלוואות מהציבור למימון הגרעון! הרי הממשלה לוקחת כסף מהציבור (מיסים והלוואות) במטרה לרכוש מוצרים ושירותים מהציבור ולשלם משכורות לעובדים שהם חלק מהציבור. כלומר כל שקל שהממשלה לוקחת חוזר לציבור. אין צורך בהגדלת כמות הכסף בשביל להגדיל מאוד את החוב הציבורי. הקישור הזה שעושה שטיינהרט שגוי לחלוטין.
עוד מוסיף הכותב על מחיר האינפלציה:
אך ההרס הגדול ביותר שהדפסת החובות המסיבית גרמה לו היה לדולר. מאז 1970 הוא איבד רשמית כמעט 90% מערכו. אולם אובדן הערך הזה לא התחלק באופן שווה בין השחקנים השונים. הואיל וחלק ניכר מים-הכסף החדש הלך להעלאת מחירי הנכסים, אלה שאחזו בנכסים הפכו עשירים באופן חסר תקדים.
אז ראשית, לא הדפסת חובות, זה קשקוש, הדפסת כסף. עכשיו, כמובן שאינפלציה (עליית מחירי המוצרים השירותים והנכסים = ירידה בערך הכסף) היא באמת תוצאה של הרחבה מוניטרית מעבר לצמיחה של הכלכלה. ואכן אינפלציה פוגעת יותר בחלשים, אבל לא מהסיבה שמציין שטיינהרט. אינפלציה שוחקת את ערך הכסף (כסף = מזומן ויתרות בחשבונות עובר ושב), ובממוצע, ככל שאדם עני יותר חלק גדול יותר מנכסיו הוא בכסף. ובנוסף אנשים פחות מתוחכמים יודעים להתמודד פחות טוב עם המרת כסף לנכסים מניבים. בנוסף, היחס בין מחירי נכסים מניבים לבין מחירי סל מוצרי צריכה נגזר מהריבית הריאלית ארוכת הטווח. הדפסת כסף כשלעצמה לא משנה את הריבית הריאלית ארוכת הטווח ולכן לא משנה את היחס בין מחירי נכסים למחירי סל מוצרים.
וכמובן כתורת טור שכוללת את “לנין צדק” צריכה כבר לעורר חשד… אפשר להמשיך, אבל נראה לי מיצינו…