סמי פרץ, “בלי אגרת גודש: הפתרון המפתיע של נתיבי איילון לפקקים”, באתר דהמרקר, 20 לינואר 2020
החברה הממשלתית הציגה תוכנית להפחתת העומס באמצעות עבודה מהבית, שעות עבודה חריגות, קארפולים וקורקינטים. כל עוד הרכבת הקלה מתעכבת, ובהיעדר הטלה של אגרות הגודש על הנהגים – חבילת ההצעות של נתיבי איילון הכרחית להורדת רכבים פרטיים מהכביש
מאמר של סמי פרץ, על התוכנית להפחתת עומס בכבישים: הרעיון די ברור ופשוט. גזרים במקום מקלות. להציע לעובדים/מעסיקים חלופות, ולהפנות תקציב ציבורי לעודד שימוש בחלופות, בנוסף כמובן להשקעה בתחבורה ציבורית.
תרשו לי לנבא: גם אם הממשלה תגדיל מאוד את ההשקעה בתחבורה ציבורית, ותסלול שבילי אופניים, ותאפשר תחבורה שיתופית, ותעניק תמריצים כספיים נדיבים למעסיקים שיאפשרו עבודה מהבית/יפעילו שאטלים, יתאמו קארפולים, וכל רעיון נוסף לגזרים, ללא מקלות (אגרות גודש וייקור החניה) הפקקים לא יצומצמו כלל. לא שאני נגד השקעה מסיבית בתחבורה ציבורית ובשבילי אפנים, אני אפילו בעד, אבל אני גם מבין טיפה בכלכלה, ובעיקר במושג החשוב של שיווי משקל, ולכן אני לוקח סיכון מאוד קטן עם הניבוי הזה. לפקקים בשעות העומס יש תכונה מעניינת שהם מווסתים את עצמם, גם אם בצורה מאוד לא יעילה. הניסיון מראה שהרחבת כביש ושחרור צווארי בקבוק משחררים את הפקק לזמן מסוים, אבל מהר מאוד מתווספים כלי רכב לכביש והפקק חוזר. ההשקעה לא הייתה לחינם – יותר בני אדם נהנים משירותי הכביש הפקוק שאותו הם מעדיפים, כפי הנראה, על החלופות.
אנשי תחבורה מכנים את התופעה “ביקוש מושרה” – ההיצע יוצר ביקוש. כלכלנים קוראים לזה ביקוש גמיש – שינויים מאוד קטנים בעלות (זמן בפקק או תשלום) יוצרים שינויים גדולים בשימוש. והביקוש הגמיש לנסיעה ברכב שקיים בעולם האמיתי, עומד בסתירה לתפיסה הפופולרית, שגורסת שהחלופות או העדרן מסבירות את הפקקים. או במילים אחרות, אנשים מאמינים (למשל חברת נתיבי איילון, עיתונאים רבים, ובוודאי בציבור הרחב) שהביקוש לנסיעה הוא קשיח לחלוטין (נוסעים כי “צריך”), למרות שהוא מאוד גמיש.
הביקוש הגמיש, שסותם מהר מאוד כבישים מורחבים, מלמד אותנו שגם אם נצליח לעודד אנשים לוותר על הכביש (בזכות תמריצים לעבוד מהבית, להשתמש בשאטלים, תחבורה ציבורית וכדומה), המקום שהתפנה על הכביש לא יישאר ריק: אחרים יתפסו אותו, והפקק יחזור. לעומת זאת, אם במקום שהממשלה תנסה לעסוק במיקרו ניהול (עידוד מעסיקים לאפשר עבודה מהבית וכדומה) היא פשוט תגבה תשלום ריאלי על השימוש בכביש הציבורי – גם נסיעה (אגרות גודש) וגם חניה, הפקקים יצומצמו ואף יחוסלו כליל (תלוי במחיר), אין דרך אחרת. (גילוי נאות: ולא מדובר ב”תאוריה” של כלכלן שאינו מומחה לתחבורה – לא המצאתי כאן כלום – זה מה שמוסכם על מומחי התחבורה).
והערה לסיום: המושגים “מקלות” ו”גזרים” בתיאור יחסי ממשלה ציבור מטעים. אין לממשלה מקור כספי, ולכן כל גזר הוא למעשה מקל – מס על הציבור שיממן אותו, וכל מקל הוא גזר – תחליף למס אחר…